אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 867

פרשת בלק וצום י"ז בתמוז, תש"ע

מעשה זמרי

ד"ר יאיר ברקאי

ירושלים

אחרי התיאורים הנשגבים של עם ישראל היוצאים מפיו של בלעם, עוסק סיומה של הפרשה בחטאי העם בזנות ובעבודה זרה. תגובת ה' לא איחרה לבוא (כה:ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל.

כפי שרש"י על אתר ומפרשים אחרים ביארו, הכוונה הייתה לא להוקיע (=לתלות) את ראשי העם אלא להפעילם כדיינים שיוקיעו את החוטאים מבין העם. ואכן, כך גם עולה מתגובת משה (שם:ה): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". כלומר העונש הוא לא על זנות אלא על חטא עבודה זרה, על ההיצמדות לבעל פעור, אך ייתכן ששני החטאים היו כרוכים זה בזה. תכניתו של בלעם שנרמזת בדבריו לבלק טרם פרידתו ממנו הייתה: "וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (כד:יד). וכך תיארו חז"ל את עצתו (סנהדרין, קו ע"א):

אמר להם: א- להיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן, בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקנה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקנה: אי אתה מבקש כלי פשתן? זקנה אומרת לו בשווה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים. ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר [יין של עמוני ולא] יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי (= לשכב עימי). הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: הלא יהודי אני! – אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור?! [והוא אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר (הושע ט:י): " הֵמָּה בָּאוּ בַעַל-פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבֹּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים כְּאָהֳבָם ".

ואכן, לאחר מכן מעידה התורה במפורש על דבר עצת בלעם: "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (לא:טז). צו ה' לראשי העם לשפוט את החוטאים עדיין לא החל להתבצע, והנה בתוך המהומה הרבה שהחלה בעם למשמע הצו מפיו של משה, קם אחד מראשי העדה ועשה מעשה (כה:ו):

וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִ ים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

המילה "וְהִנֵּה" מציינת פתאומיות המעידה על מפנה בלתי צפוי, אלא שמעטים הפרטים בתורה, ולכן גם כאן נזקקים אנו לדברי חז"ל להשלמת התמונה (סנהדרין פב ע"א):

הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הן דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק? מה עשה – עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, והלך אצל כזבי, אמר לה: השמיעי לי! – אמרה לו: בת מלך אני, וכן ציוה לי אבי: לא תשמעי אלא לגדול שבהם. אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן (= שמעון) והוא (= לוי) שלישי לבטן. תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: (במ' כה:ו) "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". וכתיב: "וירא פנחס בן אלעזר" (שם). מה ראה? – אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! – אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (= קורא האגרת הוא יהיה השליח לבצע הנכתב בה).

זיהוי הדמויות במדרש מוסב לפסוקים הבאים בפרק (כה:יד-טו):

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלו ּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

הבכייה של העם מובנת. היא נובעת מהכרת החטא והפחד מפני העונש החמור הצפוי להיגזר על החוטאים הרבים. אך בהתאם לנאמר במדרש, "וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" אמוּר על משה ועדתו ומשקף עמימות משפטית: "נתעלמה ממנו הלכה" נוכח מעשהו הנועז של "זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי".

העם ציפה למנהיגות שתפעל ללא היסוס בעת הקשה. בהיעדר תגובה מנהיגותית הולמת, פועל נשיא שבט שמעון בהיכנעו ללחץ הקהל הדורש ממנו לבטל את רוע הגזֵרה של תליית אלפים מהעם שחטאו. על פי המדרש, למעשה הפריצות הנורא קדמה פעולת שכנוע של זמרי אצל כזבי. הפעולה המתוארת במדרש מביעה רגש של התנשאות המזכירה את טיעוניו של קורח: "אמר לה: אף הוא נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו, שהוא שני לבטן והוא שלישי לבטן". מסתבר שבזמרי קיננו רגשי קנאה במשה, ובדבריו יש קריאת תיגר על סמכותו של משה כמנהיג.

המדרש מתאר את זמרי כאדם גס רוח אף ביחסו לכזבי. אין כאן אקט של אהבה אלא של מעשה ברוטלי. בשיחתו עם כזבי על מנת לשכנעה להיעתר לו "תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה", ולאחר מכן הכניסה לאהל וביצע בה את זממו, משל הייתה כזבי כלי התרסה ולא יצור אנושי, וכך ביקש לערער על סמכות השיפוט של משה את העם על מעשה הזנות. למשה ועדתו לא היה מענה הולם למעשהו המחפיר של זמרי, ונוכח התקפתו המפתיעה והבוטה על משה במסווה של טיעונים הלכתיים, פורצים משה ועדתו בבכי. [1]

בעל "שרידי אש" הסביר את היעדר תגובתו של משה בדרך הבאה: [2]

משה רבנו לא רצה ללחום נגד זמרי, בשביל שזמרי הזכיר לו כי גם הוא נכשל באותה עבירה, והטעם – לא רק בשביל שחשד את עצמו... אלא גם מחמת יפי הדעת והנפש, מאחר שמראית - עין של אותה עבירה ניתן לראות בו עצמו (ואף שזה היה קודם מתן תורה כמו שאומר המדרש) לא הרהיב ולא יכול להוכיח אחרים.

ענוותנותו של משה רבנו, אם כן, לא הניחה לו להגיב על מעשהו הנפשע של זמרי בהלימה הנדרשת. מתברר שתגובתו יוצאת הדופן של פינחס, המבטאת נחישות וקנאות לדבר ה', הייתה נדרשת באותה עת, ואכן היא שעצרה את המגפה שפשטה בעם. לפי המדרש, 24 אלף הנספים במגפה היו כמניין האנשים שהביא עִמו זמרי: "עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל", וייתכן שהם הנספים במגפה.

נמצאנו למדים שמול נועזות נפשעת הבאה לערער את אושיות המשפט וקוראת תיגר על המנהיגות, אין מנוס אלא לפעול בקנאות נועזת, אלא שיש להשתמש בה רק בהלימה לתרחיש החריג ולא כנורמה שיפוטית-מוסרית.



[1]   תגובה דומה להתקפת קורח:"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" (במ' טז:ד).

[2]   הרב יחיאל יעקב ויינברג. המובאה נמצאת בספר לפרקים , ירושלים תשס"ו, עמ' תרלג.