אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 764

פרשת בלק, תשס"ח

על בלעם, ברכתו ועצתו

מנחם בן-ישר

משואות יצחק

בלק מלך מואב לא חשש שישראל יתקפוהו וירצו לכבוש את ארצו, כשם שכבשו קודם לכן את ארץ האמורי שבעבר הירדן, ואת הבשן מממלכת עוג. 1 כאשר במעברם דרך עבר הירדן המזרחי נמנעו ישראל מלהתגרות באדום, במואב ובעמון, הבין, כנראה, מלך מואב שנאסר על ישראל2 – או נמנעים הם מעצמם – ממלחמה בעמים יורשי אברהם: באדום שהם זרע עשו בן יצחק, ובמואב ועמון בני לוט שהיה אחיינו של אברהם. מלך מואב חשש א"כ רק ש " עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּדֶה " (כב:ד).

לא מהשתלטות ישראל על מואב גופה חשש בלק, אלא מהשתלטות על הסביבה: היא שטחי המרעה המדברי שבמזרחה ובדרומה של רמת מואב החקלאית, ולכן המשל לקוח מתחום המרעה: "כִּלְחֹךְ הַשּוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּדֶה ". מלך מואב אומר כך אל זקני מדיין, מתוך הסימביוזה ששררה בין מואב החקלאית לשבטי הרועים המדיינים. סימביוזה זאת בנתה שיווי משקל כלכלי ופוליטי בשטח שמזרחית לים-המלח, ושיווי משקל זה עלול היה לקרוס עתה בשל הופעת ישראל בזירה.

ה' אלוקי ישראל הוא שמנע את עמו מלתקוף את מואב, אך לא מנע מישראל את האפשרות להזיק למואב ולנתק אותה מסביבתה. כדי לגבור על איום זה, נצרך כוח שיעמוד נגד ה' אלוקי ישראל, נגד אותו א-ל אדיר שכבר הראה את גבורתו והגנתו על ישראל, במצרים ובמדבר. למי כוח-נגד כזה? לרב-הקוסם בלעם אשר מהעיר פתור שעל נהר-הפרת, 3 כלומר, מארץ הנהריים, היא מסופוטמיה שהייתה אלופת הקסמים והמאגיה בעולם העתיק. 4 לפי ההיגיון האלילי, כשיש אלים רבים ממילא מוגבל כוחו של כל אל; האלים נתונים גם הם בכבלי הגורל, וקוסם-מומחה יכול להשפיע עליהם ועל מעשיהם.

על רקע זה תובן התנהלות בלעם מול ה'. מצד אחד, ציות פורמאלי לדבר ה', ומצד שני ניסיון עקבי לפעול נגד רצונו הבסיסי של ה'. שהלא כבר ידע בלעם את רצון ה' שלא יקולל עמו המבורך; בוודאי לא בשם ה' יקולל. בכל זאת ניסה בלעם להשיג הישג מקצועי במלאכת המאגיה; הישג שיש בו יוקרה וגם גמול חומרי. בלעם נשמע פורמלית לצו ה', ואף השתעבד לו לאותה שעה, בכנותו אותו "ה' אֱ-לֹהָי " (כב:יח). 5 כי רק כך, לפי הגיונו הפגאני של בלעם, יכול היה לשמור על תקשורת עם אלוקי ישראל, ומתוך כך אולי, בשעת מזל ורצון, יכופו קסמיו של  בלעם את רצונו הבסיס של אלוקי ישראל.

מאידך-גיסא יודע בלעם, שכוחו - כוח הקוסם המומחה, מוגבל גם הוא. גם קסמיו כפופים לכוח גורל-העל, ואין בטחון שיצליח, במיוחד מול א-ל אדיר כאלוקי ישראל. על כן מבטיח בלעם את עצמו מראש, באומרו חזור-ואמור לשליחי בלק, ואחר-כך לבלק עצמו: "הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱ-לֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר " (כב:לח). ככל שמתקדם הסיפור, מבין בלעם שכנראה לא יוכל לכוף רצונו על ה', ובכל-זאת הוא נגרר אחרי מעסיקו בלק, שמידי פעם בוחר מקום-תצפית חדש על מחנה ישראל: אולי משנה מקום משנה מזל, ובזבחו בכל מקום פר ואיל על כל אחד משבעת המזבחות החדשים – הוא מקווה שאולי יועיל המספר המאגי שבע. אך כל זאת היה ללא הועיל, כדברי בלעם אל בלק: " הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר-יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה " (כג:כו).

לאחר שהבנו את מניעיהם של בלק ושל בלעם, עדיין עלינו לשאול: מדוע הקב"ה משתף עימהם פעולה באותה פארסה, באותו משחק? מדוע נגלה ה' אל בלעם, מדוע אינו מנתק קשר עם אותו קוסם פגאני?

אולי התשובה היא שה' עשה זאת כדי להראות את כוחו אל מול תעתועי הקוסמות, כדי ללמד את שמובן-מאליו לנו היום, אך בעולם עובד-האלילים של אז היה צריך לימוד: את ההבדל המהותי בין אלים בדתות הפוליתיאיסטיות, לה' אלוקי האמת (ואולי בעולמנו הפוסט-מודרני שוב אינו מובן מאליו הפער בין הבל לאמת).

ודומה שעוד מגמה תיאולוגית יש לסיפור, עוד סיבה להשתתפותו-כביכול של הקב"ה במשחק: לברך את ישראל. בקראנו בחומשים שמות ובמדבר, וכן בתוכחות משה שבספר דברים, אנו מתרשמים שעם ישראל היוצא ממצרים הוא עם חוטא ומתלונן. יש אפשרות לקבל פרספקטיבה אחרת, אם נזכור שאירועים אלה קורים תוך ארבעים שנה. יש צד של: " זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה ", כפי שאומר ירמיה הנביא במבט לאחור (ב:ב). בדור המדבר, כשמשה חוזר ומוכיח את העם, ראוי ששבחם של ישראל יישמע דווקא מן החוץ ויאמר דווקא מפי זר: " יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא-פִיךָ נָכְרִי וְאַל-שְׂפָתֶיךָ " (מש' כז:ב). זר הבא בכוונה עוינת בסיסית, הוא יבשר בשם ה' את שבחי ישראל שבמדבר. את שבחיו לגבי ההווה, ישלים משה לקראת מותו, בברכות לגבי העתיד שבכנען, בפרשת "וזאת הברכה" (דב' לג).

      את שלא הבין בלק, הבין בלעם בסוף התהליך: שאכן ה' אלוקי ישראל אינו כאחד מהאלים הפאניתיאונים; לא קסמים מאגיים משפיעים עליו, לא התנהגותו הדתית והמוסרית של ישראל, היא הקובעת את יחסו לעמו; " מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב " (כד:ה), הוא התנאי של " כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר ... כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ " (כד:ו-י).

נראה שאחרי שבלק המאוכזב שולח ופוטר את בלעם, נשאר על כנו הקשר שבין בלעם לשותפיו של בלק: זקני מדיין. עתה לא למען הפעלת קסמים, שנכשלה, אלא למען עצה מעשית 6 כיצד להחליש את ישראל. והעצה הזאת מוכנה לבלעם. אמנם, ישראל שכנו לא במואב ולא במדיין, אלא בשטחים שכבשו מן האמוריים. ואולם, הגבולות בין עמים אלה לא היו חסומים, וכך יכלו זקני מדיין ליזום פגישות בין בני ישראל לבנות מדיין ומואב. גם סביר שבין ישראל ושכניהם שבעבר הירדן התקיימו קשרי מסחר שהביאו לידי קירוב לבבות, כמתואר באופן ציורי במדרש חז"ל. 7 ניתן לשער שבצירוף הזנות עם עבודה זרה היה כאן עניין של קדֵשוּת, דהיינו זנות מקודשת לבעל פעור. זוהי השערה שאי אפשר להוכיחה או לסתורה. 8

פרק כ"ד חותם בסיום מעשה בלעם עם בלק " וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם-בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ " (כד:כד). זהו סיום נאות וגם סוף טוב: בלעם נכשל בניסיונו לקלל את ישראל. גם קריאת התורה במנהג ארץ ישראל הקדמון מסיימת כאן סדר. אך קריאת התורה הנהוגה אצלנו כוללת בסדרת "בלק" את מעשה בעל פעור, וחותמת בפסוק של פורענות: " וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף " (כה:ט). הלא כלל נקוט, שבקריאת התורה " אַל-תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע " (קה' ח:ג), ולכן אין מסיימים בפורענות. 9 מה ראו אפוא הקהילות לחתום באותה פורענות את ברכותיו הנשגבות של בלעם?

אולי היא הנותנת: סדרת "בלק" במתכונתה באה ללמדנו: אכן הפך ה' לנו את קללת בלעם לברכה, אך שמא שמחתנו על כך מוקדמת מדי. עדיין הכול תלוי במעשינו, ואם אין אנו זכאים, אז ח"ו תחזור הברכה להיות קללה. בנו תלוי הדבר, אם " טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל " .

 



1   ראו במדבר כא:כא-לה.

2   ראו דברים ב:ב-כב.

3   ראו יהושע יג:כב. על פתור ראו: י' אפעל, ערך "פתור", אנציקלופדיה מקראית ו, תשל"ב, עמוד 638 - 639.

4   ראו פ' ארצי, ערך "כשפים, בבל ואשור", אנציקלופדיה מקראית ד, תשכ"ג, עמ'     352 356 .

5   כשם שהמלך הפוליתיאיסטי כורש מציג עצמו כעובד ה' נאמן (עזרא א:ב), אף שגליל (הצהרת) כורש מלמדנו שראה את מרדוך אל בבל כאל עליון.

6   ראו לא:טז

7   ראו ספרי במדבר קלא, עמ' 170 – 171 במהדורת הורוביץ', וכן בבלי סנהדרין קו, ע"א; ירושלמי שם י, ב, פח ע"ד.

8   ראו י' ליכט, פירוש על ספר במדבר [כב-לו], ירושלים תשנ"ה, עמ' 47 .

9   ראו רמ"א לשו"ע או"ח קלח, א.