אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 609

 פרשת בלק, תשס"ה

שגיאה בספר התורה של בעל "עקדת יצחק"

הרב ד"ר רפאל בנימין פוזן

המחלקה לתנ"ך

 

 

לעתים מזדמנת לך מציאה אגב עיון בנושא אחר. כך אירע לי כשעיינתי באחד המכתבים היותר מפורסמים של בעל "אמרי אמת" הוא האדמו"ר מגור זצ"ל, מייסד אגודת ישראל ואחד מענקי דורו, שאת רשמי ביקורו הראשון בארץ ישראל בשנת תרפ"א (1921) תיאר באיגרת שכתב כאשר היה בדרכו חזרה לפולין. [1] במכתבו הפליג האדמו"ר בשבחו של הרב קוק זצ"ל, שעמו נפגש אז לראשונה, הגם שלא הסתיר את ביקורתו על יחסו הרחום של הראי"ה לחילוניים. [2] בהמשך המכתב מספר האדמו"ר על מאמציו להשכין שלום בין הרבנים ר' חיים זוננפלד ור' ירוחם דיסקין לבין הרב קוק זכר כולם לברכה. בתוך דבריו הוא מזכיר גם את קנאי ירושלים, וכותב בזו הלשון:

 

והנה גם באלו הקנאים יש הרבה שכוונתם לשם שמים ובהם רבים אשר כרתי עמהם ברית אהבה כי חֶברתם נעימה. אולם מבואר בעקדת יצחק פרשת פנחס ע"פ (=על פסוק) לא ברעש ה' וכו' כי לא יתכן דרך כזה. וכשהי' באים בנחת לרה"ג רא"ק שי' בראשונה, ג"כ (=גם כן) בטוב הי' יכולים לפעול אצלו... ולא הוצרך להיות בזיון ת"ח ולהבת אש המחלוקת.

 

הלכתי אפוא לאותו קטע ב"עקדת יצחק", והדברים אכן מאלפים. את דרשתו הראשונה לפרשת פינחס מייחד ר' יצחק עראמה לדיון מקיף בקנאות וסכנתה, ואת מסקנתו הוא תומך גם בציטוט מן הדו-שיח שבין ה' לאליהו בחורב ("וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה-לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' ... וַיֹּאמֶר: ... לֹא בָרַעַשׁ ה'" [מל"א יט:ט - יב]), שאותו הוא מפרש כתוכחת ה' לאליהו על קנאותו. [3]  

והנה בתוך דבריו מבאר ר' יצחק עראמה "פשט" מחודש בפרשתנו, המיוסד כמתברר על גרסה שגויה (!) בספר התורה שהיה לנגד עיניו: בסוף הפרשה מתארת התורה את חטאם של ישראל במילים "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" (במ' כה:א-ב). והנה בכל הספרים שבידינו כתוב "לזבחי אֱלֹהֵיהֶן"... "וישתחוו לֵאלֹהֵיהֶן" - פעמיים בכינוי הגוף לנקבה. נמצא שתיבת "אֱלֹהֵיהֶן" מתייחסת לבעל פעור, עבודה זרה. ואילו ר' יצחק עראמה גרס "לזבחי אֱ - לֹהֵיהֶם", ומפרשה על זבח לה'! לפי פירושו זה חטאו ישראל תחילה בחטא קל, וכתוצאה מכך - בחטא חמור ממנו:

 

כי מישיבת ישראל בשיטים אצל העם הזונה, נמשך כי החל העם לזנות אל בנות מואב שהיא עבירה שחייבים עליה מיתה בידי שמים או קנאים פוגעים בו, כמו שנתבאר. וממנה 'וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱ - לֹהֵיהֶם' שהוא כינוי לזכרים. ירצה, שאלו הנשים התחילו עמהם במה שקראו אותם לזבוח לה' א - להיהם של ישראל , כי יאמרו להם שאותה עבודה הנה מבקשות.. ואחר שהתחילו להשמע אליהן לזה, נמשך מה שנאמר 'וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן', כי כשאכלו ושתו עמהן נהפכה הכוונה הראשונה ונתחלפה המ"ם לנו"ן... (ש)היא גופה של עבודה (זרה).

 

כלומר, בשלב הראשון וכשהן מזבחות לאלוקי ישראל, הסיתו בנות מואב את ישראל לזנות בלבד (שעונשה מיתה בידי שמים). אבל משנתרצו להן הגברים, משכו אותם הבנות גם לעבודה זרה (שעונשה מיתת בית דין).  

ואולם ר' שלמה ידידיה נורצי, בעל "מנחת שי", [4] יצא בחריפות רבה כנגד גרסת "אֱ - לֹהֵיהֶם", ולא נתקררה דעתו עד שהחליט שבעל ה"עקידה" כתב את פירושו כשהיה מנומנם (!) או, לחילופין, נסמך על ספר תורה משובש:

  

וַתִּקְרֶאןָ לעם לזבחי אֱלֹהֵיהֶן. החכם בעל העקידה פירשו במ"ם. וכמדומה לי דכד ניים מר אמר לההוא פשטא דלא אשתכח כדין בשום דוכתא. או דילמא ספרא משתבשא איזדמן ליה (= כמדומה לי שתוך כדי נמנומו אמר האדון אותו הפשט, כי לא נמצא כזה בשום מקום, או אולי ספר משובש הזדמן לו). ובמסורה איתמסר ה' אֱלֹהֵיהֶן בנו"ן, והלין דבפסוקתא תרי מנייהו (= ובמסורה נמסרו חמישה אֱלֹהֵיהֶן בנו"ן, ואלו שבפסוקנו שניים מהם).

 

במשפט האחרון "מנחת שי" מסתמך על הערת המסורה הגדולה (למל"א יא:ח), המונה חמש היקרויות של "אֱלֹהֵיהֶן" בתנ"ך,  ושניים מהן בפסוקנו:  

אֱ-לֹהֵיהֶן, ה': "ולקחת מבנותיו" שנים בו, "ותקראן לעם" שנים בו, וכן עשה לכל נשיו. [5]

כלומר, לפי המסורה נכתב בפסוקנו פעמיים "אֱלֹהֵיהֶן", ואין אפוא בסיס לנוסח "אֱ - לֹהֵיהֶם".   

לכאורה ניתן לסתור את גרסת "אֱ - לֹהֵיהֶם" גם מתרגום אונקלוס שהרי כשם שתרגם בסיפא "וישתחוו לֵאלֹהֵיהֶן" - "וּסְגִידוּ לְטָעֲוָתְהוֹן", תרגם גם ברישא "לזבחי אֱלֹהֵיהֶן" - "לְדִבְחֵי טָעֲוָתְהוֹן", מבלי שיפריש בין זכר לנקבה. ואולם זוהי הוכחה קלושה כי אין דרכו של אונקלוס להבחין בין "אֱלֹהֵיהֶן" ו"אֱלֹהֵיהֶם", כמוכח משני הפסוקים הסמוכים: "פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחו לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחו. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן" (שמ' לד:טו - טז). בכל הארבעה תרגם אונקלוס "טָעֲוָתְהוֹן". [6]

ועדיין ניתן להביא הוכחה ניצחת מת"א נגד גרסת "אֱ - לֹהֵיהֶם", ובדרך שונה: לפי ה"עקידה", המפרש "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱ - לֹהֵיהֶם" כמוסב על ה', היה לאונקלוס לתרגם "לְזִבְחֵי אֱ - לֹהֵיהֶם " "לְדִבְחֵי אֱ - לָהֲהוֹן " כשם קודש, כמו שתרגם "שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים   וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱ - לֹהֵיהֶם " (שמ' י:ז) - "ה' אֱ - לָהֲהוֹן ". מכיוון שתרגם "לזבחי אֱ-לֹהֵיהֶן" - "לְדִבְחֵי טָעֲוָתְהוֹן" (=טעותם) הרי שפירשו כעבודה זרה!

                                                           



[1]      ראה: פנחס יעקב הכהן לוין ויהודה לייב הכהן לוין (עורכים), אוסף מכתבים ודברים מכ"ק מרן אדמו"ר מגור זצ"ל, ירושלים תשכ"ז. כוונתי למכתב ס (עמ' עג-פג) שהעורכים הוסיפו לו כותרת "מכתב מסכם בשובו מנסיעתו הראשונה לא"י". המכתב פותח כך: "בעזה"י, ז אייר על הספינה. לבני וחתני ויו"ח (=ויוצאי חלצי), ה' עליהם יחיו. עתה הנני להודיעכם את השקפתי בענייני אה"ק (=ארץ הקודש)". ואגב, שמעתי מפי דודי הרה"ח ר' אליהו גרילק ז"ל שהיה מזקני חסידי גור, שאיגרת זו התפרסמה בכל רחבי פולין ורבים מחסידי גור ידעוה בעל פה!

[2]      שם עמ' עז-עח: "והנה בחו"ל היה מושג וציור אחר ממה שהוא באמת כי עפ"י הידיעות נחשב הרה"ג הרא"ק שי' כאלו היה רב נאור ורודף שלמונים ויצאו נגדו בחרמות וגדופים. וגם מערכות ה"יוד" ו"הדרך" (עיתונים חרדיים בפולין – ר"פ) הביאו לפעמים מידיעות האלו שיצאו מצד אחד. ואולם לא זה הדרך לשמוע רק מצד אחד יהי' מי שיהי'.. והרה"ג ר' אברהם קוק שי' הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים כאותו שאמרו חז"ל בפ"ק דערובין על מי שלא הי' בדורו כמותו" (נאמר בבבלי, עירובין יג ע"ב: "אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי  מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים". ומפרש רש"י: "על סוף דעתו -   לא יכלו להבין באיזה דבריו נכונים ובאיזה אין דבריו נכונים, שהיה נותן דעת  מיושב והגון על אין הלכה כהלכה").

       על יחסיו של האדמו"ר מגור לראי"ה קוק ראה אצל מנחם פרידמן, חברה ודת - האורטודוקסיה הלא - ציונית בארץ - ישראל , ירושלים תשל"ח, עמ' 277- 282 ; יצחק אלפסי, "הרבי אברהם מרדכי אלתר מגור ויחסו לישוב ארץ ישראל" בתוך: מ' אליאב (עורך), בשבילי התחיה ב, מחקרים בציונות הדתית (אוניברסיטת בר אילן) תשמ"ז, עמ' 119 - 131 (בייחוד עמ' 130). 

[3]     עקדת יצחק, פנחס, שער לח. ר' יצחק בן משה עראמה (1420 – 1494, נאפולי) היה רב, דרשן ופילוסוף, וספרו "עקדת יצחק" נמנה עם מיטב ספרות הדרוש (האנציקלופדיה העברית, כז טור 109).

[4]      מחכמי המסורה המפורסמים, חי באיטליה בשלהי המאה ה-16.

[5]     שמ' לד:טז: "וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת-בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן".

       במ' כה:ב: "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". מל"א יא:ח: "וְכֵן עָשָׂה לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן".

[6]      ראה מאמרי "'את עַמֻּדָיו ואת אֲדָנֶיהָ' (שמ' לה:יז) - כפל צורות ועירוב צורות בתרגום אונקלוס", דף שבועי לפרשת ויקהל – פקודי תשס"ב (מספר 435), אוניברסיטת בר אילן.