אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 812

פרשת בהעלותך, תשס"ט

בית הכנסת: מקדש מעט או משכן מעט

ד"ר שמעון אליעזר (שוברט) הלוי ספירו

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

בסוף הפרשה הקודמת נמסר שהמשכן המושלם והמקודש שהיה מיועד להיות מעון לשכינה החל לפעול כצפוי: " וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת-הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו " (ז:ט). וכמו שהובטח מראש: " וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים " (שמ' ה:כב). בפרשתנו לומדים שעוד תפקיד חשוב של המשכן בוצע ביעילות - להיות מורה דרך לישראל במדבר (ט: יזיח):

וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. עַל-פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ .

תיאור זה נמצא כבר בימי ראשית המשכן, לאחר הקמתו, ואף הוגדר כאחד מתפקידיו (שמ' מ:לח). כנראה שתפקיד זה היה אחת המטרות העיקריות והחשובות של המשכן. שכן, לעבודת הקרבנות שהתקיימה במשכן ושלכאורה למענה הוא נועד, המשכן לא היה כה הכרחי, משום שכבר נאמר בעניין הקרבת הקרבנות: " בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ " (שמ' כ:כב) . מכאן, שעיקר תפקידו היה לשמש מורה דרך במסעות ישראל במדבר. אך לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ והפסיקו לנדוד, לא היה עוד צורך ב כך. וכיוון שבאותם ימים " דְבַר-ה' הָיָה יָקָר " (שמו"א ג:א), בוודאי לאחר שחרבה שילה והארון התגלגל לקריית יערים, קול ה' לא נשמע עוד מבין הכרובים. נותר אם כן, שכל מה שהמשכן ייצג בעבר, נשכח מהזיכרון הלאומי ואת מקומו תפס מקדש מרכזי אחד המצוי במקום אשר בחר ה'. שָׁם נעשתה כל עבודת ה' ולשם כוונו כל תפילות העם (מל"א ח:לח).

ההיסטוריה הטרגית של בתי המקדש ידועה. ברם, בשלהי ימי בית שני התפתח המוסד שבמהלך הדורות הפך להיות המרכז הרוחני והחברתי של כל קהילה יהודית בארץ ובגולה – "בית כנסת", והוא מה שחז"ל כינו "מקדש מעט" (לפי יח' יא: טז). כלומר זה המוסד שנותר במקום בית המקדש שחרב, וכשם שהבית השני "החליף" את הראשון, אף שנעדרו ממנו כמה מהמאפיינים שהיו בראשון, [1] כך בית הכנסת "החליף" את המקדש. כשאנו מתבוננים היום בהתפתחות של בית הכנסת במשך כל הדורות, בתרומתו להישרדות העם, לזהות היהודית שלו ובתפקידו כמוסד המאחד את כל פעולות הקהילה, מתברר שאולי נכון יהיה לקרוא לו "משכן מעט", מפני שבכמה תחומים חשובים בית הכנסת דומה למשכן הנייד יותר מאשר לבית המקדש:

1) המשכן נבנה מהתרומות של כל העם ובמאמצים משותפים של כל חלקיו. כל אחד נתן מחצית השקל ותרם גם לכל פריטי המשכן הנוספים ככל "אשר ידבנו לבו". גם המלאכה נעשתה על ידי אומנים מבני ישראל. לעומת זאת, מימון המקדש הראשון נעשה משלל מלחמות דוד, ובבניית המקדש השני נעזרו על ידי כורש מלך פרס. האומנים של מקדש שלמה באו מצור, ועוד. בזה בית הכנסת יותר דומה למשכן, מפני שבדרך כלל היזמה והמימון באו מן העם, מתוך הקהילה, ובעבר גם מלאכות שונות הכרוכות בהקמת בית הכנסת נעשו ע"י חברי הקהילה.

2) התפקיד של המשכן כמקום לקבלת דבר ה' מבין הכרובים פסק כבר אחרי מות משה, ובמשך כל ימי בית שני הייתה בתוך קודש הקודשים רק אבן השתייה. והנה היום בכל בית כנסת עומד מאחורי הפרוכת ארון הקודש, ובו נמצאים ספרי התורה שבהם קוראים בכל שבת, שני וחמישי. אפשר לומר שבמובן מסוים בית הכנסת מתפקד כמשכן, כשקול ה' מדבר אלינו מארון הקודש.

3) המשכן היה מלווה את העם תמיד – "ושכנתי בתוכם", ואילו המקדש עמד במקום אחד, וכל המבקש את האלוקים היה עולה לירושלים, ובהרבה תקופות לא הייתה זו משימה קלה. בזה קיבל בית הכנסת את היתרון העיקרי של המשכן שעליו גם כתוב: " בִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן-שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ". במשך כל הדורות עשה היהודי כל מאמץ להבטיח שהמרחק מביתו לבית הכנסת לא יעלה על מרחק של הליכה קצרה ברגל, [2] וכל יהודי ראוי לשמו שצריך לבחור מקום מגורים אומר כביכול במילים של רבי יוסי בן קסמא (אבות ו, יא) (בפרפרזה): "אם נותנים לי כל כסף שבעולם, איני דר אלא במקום שיש בו בית כנסת".

 

 



[1]   בין הדברים שהיו במקדש הראשון ולא בשני – ארון, כפורת וכרובים, אש (משמים), שכינה, רוח הקודש ואורים ותומים (יומא כא ע"ב).

[2]   הדעת נותנת שהפופולריות של הבמות שהיו לצנינים בעיני מלכי יהודה יראי ה' נבעה בעיקר מן הצורך הרוחני למוסד קרוב שבאמצעותו אפשר לעבוד את אלוקים ולהקריב לו קרבנות (בזמן היתר הבמות, בין חורבן שילה להקמת המקדש בירושלים, כל אחד יכול לבנות במה בחצרו ולהקריב עליה קרבנות).