אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 739

פרשת בשלח ושבת שירה, תשס"ח

שירה ונגינה על הים

ד"ר רחל קולנדר

המחלקה למוסיקה

שלוש משמעויות יש לשירה: האחת - דרך הכתיבה המליצית, המשובצת לעִתים בחרוזים ושקולה במשקלים ספרותיים ידועים; השנייה - הזמרה המוסיקלית, המשלבת את הפרמטרים האקוסטיים עם המשמעויות הטקסטואליות; השלישית - הנגינה בכלים. דומה שבשעת קריעת ים סוף התאחדו כל שלוש המשמעויות הללו של מילה, קול ונגינה, כדי לבטא את השמחה הפנימית, רוממות הרוח וגילוי השכינה, שחווה כל אחד מיוצאי מצרים. ואכן, אין ספק שישראל היו באותה עת בדרגה רוחנית גבוהה מאוד, שלא זכו לה קודמיהם (שמות רבה כ"ג, ד):

מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל... כיוון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר, 'אז ישיר משה ובני ישראל'.

אם כן, השירה על הים כללה את המלל המסודר כ"אריח על גבי לבנה", כפי שמופיע בפרשתנו, את ביצועו בזמרה בהנחיית משה ואת שילובם של כלי הנגינה שבידי הנשים בהנחייתה של מרים. פירושים רבים ניתנו במשך הדורות לאופן הביצוע המוסיקלי של שירת הים. אמנם אין אנו יודעים באיזה לחן ובאיזה מקצב נאמרה השירה, אך ברור שמדובר בשירת מענה – שירה רספונסוריאלית – המשלבת סולן מול קהל.

      שירת מענה יכולה להתבצע בכמה דרכים, ומקצתן מוזכרות בגמרא [1] וב"ילקוט מעם לועז": [2]

א. לפי דעה אחת, משה אמר פסוק וישראל ענו כפזמון חוזר רק את ראש הפרשיה: משה: "אשירה לה'", ישראל: "אשירה לה'"; משה: "כי גָאֹה גָאָה", ישראל: "אשירה לה'", וכו'. שיטת ביצוע זו מכונה "כגדול המקריא את ההלל".

ב. לפי דעה אחרת, משה אמר משפט והם חזרו על אותן מילים: משה: "כי גאה גאה", ישראל: "כי גאה גאה", וכו'. באופן זה כולם אמרו את כל השירה.

בשתי הדרכים הללו יש שילוב מיידי בין החזן לקהל, כשאת ההתקדמות בטקסט מנחה הסולן.

ג. עוד אפשרות של ביצוע היא השלמת הפסוקים; משה פתח במילים הראשונות, וישראל ענו אחריו את המשך הפסוק, וכך לאורך כל השירה: משה: "ה' איש מלחמה", ישראל: "ה' שמו". מובן שבביצוע כזה חייב הקהל להכיר את הטקסט, ולכן ברור שהשירה נאמרה מתוך התרוממות הנפש כשרוח הקודש שורה על כולם, כיוון שהם הכירו את מילות השירה גם ללא הנחייתו של משה.

ד. עוד ייתכן שאכן הגיעו כולם למעלת נבואה, ולפי דעה זו תחילה אמר משה את כל השירה כולה, ואחר כך ענו כולם את כל השירה יחד, כאילו יצאה מפה אחד, כשהם זוכרים הן את המלל הן את הלחן. כמובן שזהו נס לעצמו, לבד מן האירוע הנִסי של קריעת ים סוף.

בארבע השיטות האפשריות הללו של ביצוע שירת הים בזמרה מצטרפות הנשים בנגינה ואולי גם בריקוד. הזוהר מביא תיאור של יוכבד, אֵם משה, המזמרת יום יום באחד ההיכלות שבגן עדן יחד עם נשים צדקניות אחרות שבמחיצתה את שירת הים, וכל הצדיקים שומעים ומקשיבים לקול הנעימה. [3] בפרקי דרבי אליעזר [4] אנו מוצאים את מרים מאמצת את דרך הביצוע שהיא רואה אצל משה: "ראתה מרים והתחילה לשורר ולזמר לפני הקב"ה והלכו כל הנשים אחריה". ואולם במעמד קריעת ים סוף ושירת הים שלאחר מכן הנשים לא רק שרו את המלל במענה לשירת מרים, אלא גם ניגנו בכלי זמר כדי להאדיר את השירה. את כלי הזמר הללו לקחו עִמן הנשים כצידה לדרך, כיוון שראו ברוח הקודש שיהיה להן צורך בכלים אלה. [5] כלי הנגינה המוזכרים בפרשה הם התוף והמחולות (ראה להלן). התוף הוא מונח כללי לכמה סוגי תופים ששימשו כנראה במצרים העתיקה גם בקרב בני ישראל. [6] אחד מאלה זכה בימינו לכינוי המקובל "תוף מרים", שהוא תוף מסגרת שלו צִלצלים, הנקשר במקרא לעתים קרובות לנשים ולריקודים. [7] אבל לביטוי "מחולות" יש משמעות כפולה: הוא ביטוי נרדף לריקוד אך גם סוג של כלי נגינה. [8] לדעת בעל "שלטי הגיבורים", [9] היה המחול כלי הקשה, ואילו ר' אברהם אבן עזרא טוען [10] שזהו סוג של חליל, אחד מתוך ארבעה (לצד חליל, מחלת ונחילות), אשר שימש בהזדמנויות שונות – בימי שמחה, כבפרשתנו, ובימי אֵבל ומספד.

אם כן, הזמר, שהוא הלחן, ודרגתו גבוהה מן המלל-השיר, [11] משתלב עם הנגינה והריקוד [12] כדי להעצים את השבח לבורא על נִסיו. וכל הזוכה ואומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרה בעולם הבא.

 



[1]   בבלי סוטה, ל ע"ב.

[2]   לפרשת בשלח, וכן בשירת דבורה, שופטים פרק ה'.

[3]   זוהר לפרשת בשלח.

[4]   פרקי דרבי אליעזר, מהדורת היגער, עמ' 223.

[5]   על פי פירושי סידור התפילה לרוקח, מהדורת הרשלר, תשנ"ב (חלק ראשון, אות לז עמ' ריג), לא רק הנשים הביאו עמן את כלי הנגינה: "משה הורה לעם קודם יציאתו ממצרים להתקין כלי שיר, ואמר להם דעו כי אתם עתידים לומר שירה, תתקנו כלי שיר להוציא עמכם".

[6]   י' קיהן, המוסיקה בכתבי הקודש, בתלמוד ובקבלה, וינה 1929, עמ' 4‑63.

[7]   כאצל יפתח, שמואל, שאול ודוד.

[8]   י' קיהן, שם, עמ' 65‑67; י' שליטא, המוסיקה היהודית ויוצריה , ת"א 1960, עמ' 9‑27.

[9]   ד' סנדלר, פרקי המוסיקה בספר "שלטי הגיבורים" לאברהם משער אריה , עבודת דוקטור, אוניברסיטת ת"א תש"מ, עמ' 35.

[10] בפירושו לדניאל ג:ה. וכן בכמה מקומות בפירושו לספר תהילים.

[11] המלבי"ם בפירושו לשופטים ה:ג.

[12] י' הוטנר, מאמרי פחד יצחק: סוכות , ירושלים 2002, עמ' ל"ז, מאמר ט"ז: "עניין הריקוד הוא להתאים את תנועות הגוף לתנועות הקול".