אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 688

פרשת בא, תשס"ז

"בגר ובאזרח הארץ"

הרב ד"ר רפאל ב' פוזן

המדרשה לנשים והמחלקה לתנ"ך

על איסור אכילת חמץ כתוב בפרשתנו: "כי כל אֹכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ" (יב:יט). אף על פי שתרגום אונקלוס (להלן: ת"א) לשני חלקי הצירוף "בגר ובאזרח הארץ" – "בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא דְאַרְעָא", הוא בעיקר מילולי, מחלקו הראשון יש ללמוד על דקות ההבחנה של המתרגם, ומחלקו השני – על תפיסתו הסמנטית של ת"א את השם "אזרח". [1]  

א. תרגום "בגר" – "בְּגִיוֹרַיָּא" ברבים (ולא: בְּגִּיוֹרָא) מתבאר בהערת מסורה לפסוק "ומן   הַגֵּר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם" (ויק' כב:יח) – "וּמִן גִּיּוֹרַיָּא בְּיִשְׂרָאֵל", וזה לשונה: כל "הַגֵּר" יחידי – גִּיּוֹרָא תרגום. בר מן "נִדְבוֹתָם" – גִּיּוֹרַיָּא תרגום. [2]  וכוונתה: סתם "גֵּר" או "הַגֵּר" (הַגֵּר יחידי) מתורגם גִּיּוֹרָא ביחיד, כי לשון זה נאמר במצוות המוטלות על ישראל ביחסם לגרים, ובאלה אין הכוונה לכלל הגרים אלא לגר המסוים שאדם נושא ונותן עמו או נצרך לעזרתו. לכן באלה מתורגם גִּיּוֹרָא ביחיד, כגון "וגר לא תלחץ" (שמ' כג:ט) – "וּלְגִיּוֹרָא לָא תָעִיקוּן". אבל הפסוק "ומן הַגֵּר בישראל אשר יקריב... ולכל נדבותם" מדבר לכלל הגרים, לכן תרגם "וּמִן גִּיּוֹרַיָּא בְּיִשְׂרָאֵל" – ברבים.

    אכן המסורה דנה רק ב"גֵּר" או "הַגֵּר". כנגד זאת "וְלַגֵּר" יש שהוא מתורגם ברבים, כגון: "לעני ולגר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויק' יט:י) – "לְעַנְיֵי וּלְגִיּוֹרֵי תִּשְׁבּוֹק יָתְהוֹן". אבל בצירופי "הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר" או "הַגֵּר הַגָּר" הַגֵּר מתורגם גִּיּוֹרַיָא ברבים תמיד, משום שאלה מצוות שנאמרו לכלל הגרים. גם הצירוף "בגר ובאזרח הארץ" פונה לרבים, לכן תרגומו "בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא". [3]

ב. מתרגום "ובאזרח" – "וּבְיַצִּיבַיָּא" אפשר להסיק כיצד הבין אונקלוס את הכינוי "אזרח" שנחלקו בו קדמונים.

    הצירוף "בגר ובאזרח" מציין שני סוגי תושבים: "אזרח" הוא תושב קבע בארץ מקדמת דנא, ואילו "גר" הוא תושב שזה מקרוב בא. לדעת רד"ק, הניגוד בין השניים מקביל לחילופי אור וחושך: המילה אֶזְרָח, מלשון זריחה, מציינת את התושב הקבוע, "כי הוא מגולה לכל וידוע מי הוא ומשפחתו, אבל הגר הוא מכוסה ולא ידע אדם מי הוא ומי משפחתו". [4] חולשת פירושו היא שבשם "גר" אין למצוא רמז לרעיון הכיסוי והחשכה, כי אם בדרך רחוקה. [5]

אבל לדעת ראב"ע, השמות גֵּר וְאֶזְרָח שאולים מעולם הצומח: תושב הקבע הוא אֶזְרָח המשול לעץ נטוע, לשון "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" (תה' לז:לה) , ואילו גֵּר המציין ארעיות נגזר מלשון גרגר הנכרת מן העץ, כמו "גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר" (יש' יז:ו) . ואלה דבריו: [6]  

נקרא בלשון הקדש האיש שיש לו משפחה כסעיף שהוא דבק בשורש. על כן נקרא אזרח, כי טעמו 'כאזרח רענן'. וטעם גר, כמו הגרגיר שנכרת מן הסעיף.  

     רעיון זה קיים גם בארמית: אֶזְרָח מתורגם דרך קבע יַצִּיבָא, מן השורש נ-צ-ב, שבארמית משמעו לטעת, כגון: "ויטע ה' א-להים גן בעדן" (בר' ב:ח) – "וּנְצַב". לשון אחר: המכנה המשותף הלשוני בין אדם לצומח הקיים בארמית (אֶזְרָח = יַצִּיבָא, נטוע) מסייע לראב"ע: אֶזְרָח אינו לשון זריחה כרד"ק, אלא לשון נטיעה. גם המשל העממי "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?" (האזרח למטה והגר למעלה? [בבא קמא מב ע"א]), נוסד על תרגום "בגר ובאזרח" - "בְּגִיוֹרַיָּא וּבְיַצִּיבַיָּא". [7]

ג. על שיתוף לשונות אדם וצומח כבר כתב מנחם בן סרוק: "וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן, פתרונו: מתלחלח ומתצמח כאשל הנשרש. ואזרח מאזרחי בני אדם - אנשי שרשים המה". [8] ואולם ראב"ע שכלל רעיון זה והעמיקו: הוא הראה שלבד מן השמות "האזרח והגר" גם שמות אחרים מיוסדים על שיתוף בין אדם ואילן, בבחינת "כי האדם עץ השדה". דבריו החריפים מנוסחים בקיצור בביאורו לפסוק "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (בר' ב:ה) : "על דעתי שהוא עץ פרי בעבור שהוא נמשל האדם אל עץ. והנה שִׂיחַ וְנִיב וְסָעִיף וּבַד וְאָמִיר וְסַרְעַף". [9]

 



[1]   מתוך פרשגן, ביאור חדש על תרגום אונקלוס (בכתיבה).

[2]   ברלינר, מסורה עמ' 48 (= Berliner, Die Massora zum Targum Onkelos, Leipzig 1877 ).

[3]   ר' שמשון ברוך שעפטעל, באורי אונקלוס , מינכן תרמ"ח , הביאור לויק' יט:לד.

[4] ר' דוד קמחי , ספר השרשים , מהדורת ביזנטל ולברכט, ירושלים תשכ"ז (ברלין 1847), ערך זרח.

[5]    גור = פחד, היסתרות בחושך, " מְגוֹרַת רָשָׁע הִיא תְבוֹאֶנּוּ " (מש' י:כד), ראו רד"ק, שרשים, ערך גור.

[6]     בביאור "כי גר יהיה זרעך" (בר' טו:יג). ומוסיף שם ראב"ע: "ויש חסרי לב שזה הטעם רחוק בעיניהם.   ואילו היו יודעים טעם כל אות וצורתו אז יכירו האמת". במשפט סתום זה ראב"ע רומז לדבריו ב"צחות", ושם ביאר את שמות אותיות הא"ב ואת צורתן הגרפית וכתב: "אות גימ"ל, יתכן להיות מלשון השלמה ושילום הדבר מגזרת וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים ( במ' יז:כג). וצורתו קרובה מצורת הבי"ת וכאילו נשלם הבית". כלומר כמו האות בי"ת, גם הגימ"ל סגורה משלש רוחותיה. צורה זו מייצגת שלמות המובעת בשם גימ"ל, שהרי "ויגמֹל שקדים" עניינו שלמות הפרי והבשלתו. אבל על האות רי"ש כתב: "טעם שמו כמעשה הלשון כאילו יכרת. וממנו   רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי ( מש' ל:ח). גם צורתו קרובה מהטעם". כלומר השם רי"ש רומז על כריתה, דלות ועוני, ככתוב במשלי "רֵאש ועושר" המציין הפכים. לכן גם צורת הרי"ש דומה ללמ"ד שנכרת גגה. ראו ר' יהודה ליב קרינסקי, מחוקקי יהודה (יכלכל ביאור לפירושו של הראב"ע ז"ל בשתי מערכות: 'יהל אור' 'קרני אור'), פייטרקוב ווילנה תרס"ז-תרפ"ח, ד"צ ירושלים תשכ"א, על פי "קרני אור" על ראב"ע לבר' שם.

[7]   גם "אמת ויציב" (משמעו: נכון בהחלט) הוא מן הארמית: אמת ונטוע! השווה: "תביאמו ותטעמו - בעוה"ז אני מביא אותם ולעתיד לבא אני נוטע אותם נטע אמת" (פדר"א, פרק מא). וברש"י לדני' ז:טז: "וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא מִנֵּה -  והאמת שאלתי ממנו". וראו עולת ראיה א עמ' תיד, הערתו העמוקה של הרב קוק זצ"ל על הטעם שבתפילת השחר אומרים "אמת ויציב" בלשון ארמי, לעומת הלילה שאומרים "אמת ואמונה", בלשון הקודש דווקא. מחלוקת רד"ק וראב"ע נתפרשה יפה אצל המנוח שלמה מורג, במאמרו המלומד "ומתערה כאזרח רענן", תרביץ מא (תשל"ב), עמ' 1‑23 (=ליקוטי תרביץ ג, עמ' 121‑143). אכן כשבא להכריע בין הדעות השונות ביכר את ביאור רס"ג "הגוזר את משמעותה של 'אזרח' מן 'זרח' בהוראת 'צמח', 'הופיע' ומכאן 'אזרח' = 'צמח'" ואף נתן טעם לדבריו: "לאור של הקִרבה שבין השדות הסימאנטיים של האור הזריחה וההבהקה מכאן, לבין ... הנביטה הצמיחה והגידול מכאן" (עמ' 4 [124]). ולפלא בעיניי שלא הסתייע בת"א.

[8]   מנחם בן סרוק, מחברת מנחם , מהדורת צ' פיליפובסקי, אדינבורג תרי"ד, ערך אזרח. דבריו הובאו ברש"י לתהלים שם.

[9]   פירוש: כשם ש"שיח השדה" מציין אילנות פרי, כך "שיח", מִבטא הפה של אדם, מציין את פרי הדעת. וכך שמות אחרים המציינים פרי ומשותפים לאדם ולאילן: באדם – פרי מחשבה ודיבור או פרי הבטן, ובצומח – פרי כמשמעו, למשל: באדם "נִיב שְׂפָתָיִם" ( יש' נז:יט), ובאילן "נוף" ( בחילופי פ"ב); באדם "סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי" ( תה' קיט:קיג), ובאילן "בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל-סְעַפֹּתָיו" ( יח' לא:ח); באדם "יֹאכַל בַּדָּיו" (ילדיו, איוב יח:יג), ובגפן "וַתַּעַשׂ בַּדִּים" ( יח' יז:ו); באדם "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם" ( דב' כו:יח), ובאילן "בְּרֹאשׁ אָמִיר" ( יש' יז:ו); באדם "שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי" (מחשבותיי, תה' צד:יט), ובאילן "וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו" ( יח' לא:ה, על פי "קרני אור" לפסוק). כך פירש ראב"ע גם את המשפט "את ה' הֶאֱמַרְתָּ היום" (דב' כו:יז) – לשון גדולה, קרוב לגזרת "בְּרֹאשׁ אָמִיר", היינו "האמרת" דומה לגובה האילן, "ראש אמיר". וזאת כוונת אונקלוס שתרגם "ית ה'  חטבת", ופירש רד"ק ( " שרשים ", חטב): "בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת ( תה' קמד:יב), כלומר גבוהות ונישאות. ותרגום האמירך היום – חטבך". וכן פירש "תעולל" "עוללות" (ויק' יט:י) – כענבים קטנים, "לשון עולל".