אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 659

פרשת חֻקת, תשס"ו

וכי נחש ממית?

ד"ר רונן אחיטוב

 מכללת כנרת ומכללת הגליל המערבי

שנינו במסכת ראש השנה (ג, ח):

 

'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל' וגו' (שמ' יז). וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים.

 

בדרשה זו משולבות ארבע שאלות רטוריות, ועל כולן ניתנת תשובה אחת. שתי שאלות עוסקות בכוחן של ידי משה להשפיע על מלחמת עמלק. שם נאמר "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז:יא). שתי השאלות הבאות עוסקות בכוחם של הנחשים להמית ולהחיות, ככתוב בפרשתנו: "וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל... וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי" (כא:ו-ח). יש לשים לב כי כאן "נחש ממית" מכוון לנחשים השרפים, ואילו "נחש מחיה" מכוון לנחש הנחושת.

      המשנה עצמה, בביטוי "כיוצא בדבר", משווה בין השאלות אודות ידיו של משה לבין השאלות אודות הנחשים.

והנה, מבין ארבע השאלות, שלוש מובנות לנו גם היום. אכן, קשה להבין כיצד ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, וכן כיצד מחיה נחש הנחושת את הרואה אותו; אך שאלה אחת נשארת תמוהה, שהרי נחש אכן נתפס כממית, וכיצד מסיקה המשנה שהמוות נגרם מכך שישראל לא שעבדו לבם לאביהם שבשמים?

נראה שפתרון התמיהה נעוץ בתורתם של חז"ל אודות טבעה של נשיכת הנחש. נשיכה זו, שסימניה הגופניים הניכרים לעין קטנים וזניחים, עלולה להמית את הנשוך, והקשר בינה לבין המוות לא היה מובן לחכמים יותר מן הקשר שבין ידיו של משה לבין המלחמה. חז"ל, בדומה לעמים שסביבם, הסבירו את נשיכת הנחש כפעולה על‑טבעית.

כבר במקרא מצאנו את הרעיון שנשיכת הנחש היא סוג של מַגיה, המופעלת ע"י הנחש בלשונו או בלחשו. כך יש לבאר את הפסוקים "שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ" (תה' קמ:ד), "תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן אֶפְעֶה" (איוב כ:טז), "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ" (קהלת י:יא). גם הכינוי "מנחש" (דב' יח:י), הקשור לסוג של כישוף והקרוב לשונית ל"נחש", רומז לקשר בין הנחש לכישוף.

 

גם חז"ל תמהו על כוחו של הנחש, ושאלו (ירו' פאה פ"א ה"א): "מפני מה את נושך אבר אחד וכל האיברים מרגישים?" ניתן לחלק את תשובותיהם לשתי עמדות:

מצד אחד, ניתן למצוא גם בדברי חז"ל את הגישה שנשיכת הנחש היא מעשה כשפים. כך עולה מדברי הירושלמי (ברכות פ"ה ה"א): "מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא - חברברא מיית, ואין חברברא קדים למיא - בר נשא מיית" [מה עניינו של הנחש "חברבר"? - כאשר הוא מכיש אדם, אם האדם מגיע ראשון למים - החברבר מת, ואם החברבר מגיע ראשון למים - האדם מת]. לפי אמונה זו, המים מבטלים את הכישוף שבנשיכת הנחש, כשם שהם מבטלים כשפים אחרים (השוו בבלי סנהדרין סז ע"ב).

מצד שני, הנחש מוצג במדרשים רבים גם כמלאך ממית, הנשלח מהקב"ה כעונש על חטא, ובפרט על חטאי הלשון. את הפסוק "אם ישוך הנחש בלוא לחש" דורש הירושלמי (פאה שם): "אילולי איתמאר לי מן השמים נכית לא הוינא נכית" [אלמלא נאמר לי מן השמים "נשוך!" לא הייתי נושך]. את כוחו העל-טבעי של הנחש משווים שם לכוחו של בעל לשון הרע: "לבעל הלשון, שהוא אומר כאן - והורגו ברומי; אומר ברומי - והורג בסוריא".

מחלוקת זו אודות מקור כוחו של הנחש, עומדת ביסוד הסיפור בגמרא (בבלי, ברכות לג ע"א) על רבי חנינא בן דוסא, שהרג נחש (המכונה "ערוד"):

 

           נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.

 

ר' חנינא מנסה לשכנע את תלמידי בית המדרש כי אין הנחש ממית אדם אלא אם כן הוא חוטא, וכך מותו של הנחש אינו אלא תוצאה "טבעית" של העובדה שלרבי חנינא אין חטאים. אך התלמידים אינם מסכימים עם דבריו, ומעדיפים לפרש את הריגת הנחש כאות לכוחו המַגי של ר' חנינא, הדומה לכוחו המַגי של הנחש עצמו.

בפרשתנו, מכל מקום, מופיעים הנחשים בבירור כשליחי המקום (במ' כא:ה-ו):

 

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹקִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל.

 

כאן ברור כי הנחשים השרפים אינם אלא מלאכי חבלה (וראו יש' ו:ב), ואינם ממיתים אלא על חטאי הדיבור הרע של העם. במקרה זה מובנת היטב ההכרעה של המדרש שבמשנה כדברי ר' חנינא בן דוסא, כי אין הנחש ממית אלא החטא ממית.