אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 866

פרשת חקת , תש"ע

מי מריבה – מבחנו של מנהיג

פרופ' מיכאל צבי נהוראי

ירושלים

מה היה חטאם של משה ואהרון? על זה כותב הפרשן רבי עובדיה ספורנו בפירושו לפרשתנו (כ:ח):

כבר רבו הדעות בענין חטא מי-מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנאמר עליהם: לא האמנתם, מעלתם, ומריתם. ואם הייתה כוונת הא-ל ית' שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו – במה חטא אהרן?

לצורך הדיון נזכיר שלוש דעות. הרמב"ם קובע (שמונה פרקים פרק ד):

משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו: "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים ". דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם.

לעומתו הרמב"ן (בפירושו לתורה) דוחה בתוקף את דעת הרמב"ם ומעריך אותה כ-'הבל הבלים' (עד כדי כך!). הוא כותב:

אין העונש בעבור שכעס... והכתוב לא ספר כלל שכעס... ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם כשיאמרו " לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם "... ומה פשע גדול מזה?

רבנו חננאל (מובא ע"י הרמב"ן) מזהה את החטא בהכרזה  - " הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם " הנראית כמייחסת את הוצאת המים לכוחם של משה ואהרון.

      הנצי"ב מוולאזין (בפירושו לתורה) רואה את החטא  בכך שמשה ואהרון נמנעו מלעודד את קהל ישראל לשאת תפילה.

      כאמור, נראה שאין סוף למספר האפשרויות לזיהוי החטא המבוקש, ובכל זאת דומה שנותרה עוד בקעה שניתן להתגדר בה. מדובר במענה לשאלה לאיזו תכלית נכתבה פרשת מי המריבה בתורה. הן, כאמור, החטא המבוקש הוא בחזקת נעלם, וכידוע רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה. [1] אם כן מה אמור דורנו, למשל, ללמוד מפרשה זו?

      ייאמר מיד ששאלה ברוח זו כבר שאל הרמב"ם בפרשת שמות, ואין סיבה נראית לעין שתמנע את העלאתה גם בעניין מי המריבה. כידוע, לדעת הרמב"ם, על מקיימי המצוות לחתור ולהשיג גם את טעמיהן. [2] פחות ידוע שלדעתו דין זה תקף גם לסיפורי המקרא, ולהלן דוגמה אחת בקצרה. על יסוד הפסוק: "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ" (שמ' ג:יט), מעלה הרמב"ם את השאלה: הן הפסוק הנזכר מגלה מראש שפרעה לא יאות לשלח את העם, ואם כן מה הייתה תכלית שליחותו של משה? על זה משיב הרמב"ם לאמור:

כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה את התשובה לחוטא אינו יכול לשוב, אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו. [3]

במלים אחרות: סיפור התורה בדבר שליחותו של משה אכן לא נועד להביא לידי שילוחם של בני ישראל ממצרים, אלא כדי ליידע את המין האנושי שדבר ה' יקום לעולם. וכן, מן הנמנע שהאדם (במקרה זה פרעה) ינהג בניגוד לצפייה האלוקית וסופו שישלח את העם. [4]

 

***

 

נפנה עתה לכמה היגדים של הרמב"ם שיש בהם כדי להשיב במישרין ובעקיפין לשאלת מגמתה החינוכית של פרשת מי המריבה: לאיזו תכלית היא נכתבה, ומה יש ללמוד ממנה לדורות? לשם מענה יש להקדים ולבחון את מרכיביה.

      מצב-רוח לאומי חמור ופסימי משתקף מדברי המתלוננים, והוא מוצא ביטוי בהאשמות ועלבונות קשים מנשוא כלפי משה ואהרון, כגון: אתם רק מתחזים כשליחי ה' ולמעשה אין בידכם לספק את צורכי העם ולהביא אותו לארץ היעודה; אתם מזלזלים בכבוד "קהל ה'", מתעתעים בו ומסכנים את קיומו הפיזי. בזעמם מביעים המתלוננים צער על שלא "זכו" למות במגֵפה שמתו בה המרגלים שלמצער הייתה בידי שמים - "וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'" (יא:לז).

      לא למותר להזכיר שבימי קורח ועדתו כבר רווחו בקרב הקהל תלונות כאלה. למשל, כך טוענים דתן ואבירם בני אליאב (טז:יג-יד):

 

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאוֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם. הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?!

 

עם זאת ניתן להבחין בהבדל עקרוני בין טיב תגובותיו של משה רבנו ואופיין שם לתגובותיו כאן. שם נאמר " וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד " (טז:טו), ומתברר שמדובר בכעס לוחמני ונמרץ, כמו בעת שבירת הלוחות. הוא יוצא שם בתקיפות ובחרון-אף כדי להגן על כבוד ה', על כבודו הוא ועל מעמדו, כאמור: " כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי " (טז:כח).

      לא כן בתום 40 שנות המסע, בפרשת מי המריבה, שחרותים בה רישומיה המשתקים של מתקפת המתלוננים. מתברר שהיא הכתה את משה ואהרון בהלם ובאלם, ואלה מצאו ביטוי במעשים ובמחדלים בלתי רציונאליים שבאו בשל כך:

א) בלא כל עימות ברחו [5] משה ואהרון אל אהל מועד – עדות לייאושם ולהיעדר יכולתם להמשיך בתפקידם: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם" (כ:ו).

ב)  באהל מועד נצטוו משה ואהרון לכמה פעולות אשר אילו קוימו כלשונן עשויות היו לשקם את מעמדם בעיני הקהל ולהסיר מלב ישראל את הספק " הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן " (שמ' יז:ז):

 

          וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. (כ:ח)

 

נשים לב:

א) משה רבנו לא נצטווה להשתמש במטה כי אם לקחת אותו, אולי כדי להבליט שביכולתו של ה' לספק מים גם בלעדיו.

ב) הם נצטוו להקהיל את העדה, כלומר את זקני העם, הסנהדרין (מקביל לאירוע שבשמות יז:א) העשויים בעצם נוכחותם לאשש את תוקף מנהיגותם של משה ואהרון.

ג) עוד הם נצטוו להורות לסלע בלתי נראה לעין, שייתן את מימיו לעיני העם.

 

כיצד פעלו משה ואהרון הלכה למעשה?

 

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.

 

התורה מעידה אפוא שהלכה למעשה ביצע משה רק את ההוראה בדבר לקיחת המטה, כנראה כדי להשתמש בו. לא כן בשאר ההוראות שנועדו לשקם את היחסים שבין הקהל למנהיגות הרוחנית: הם לא הקהילו את העדה כפי שצֻוו כי אם את ההמון, אפשר כדי להתגרות בו – "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים"; הם הקהילו פיזית את הקהל אל פני הסלע והכו בסלע ממש בלא לדבר כלל. נראה לעין שההימנעות של משה ואהרון מלמלא אחר צו ה' כלשונו מנעה הן את שיקום מעמדם הם הן את העלאת רמת האמונה המטפיזית של העם.

 

***

 

עתה ניתן את רשות הדיבור לרמב"ם אשר יבהיר לנו מה לדעתו מוטל עלינו ללמוד מפרשה זו, ואלה דבריו (שמונה פרקים, פרק ד):

 

ואתה יודע כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו עליו השלום, כבר אמר לו ה' ית' " יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי " (כ:יב); " עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי " (כ:כד); " עַל אֲשֶׁר לֹא-קִדַּשְׁתֶּם " (דב' לב:נא). כל זה וחטאו עליו השלום היה... [ש]נטה כלפי הכעס באמרו "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (כ:ח). מחה ה' בו שאיש כמהו יכעס בפני קהל ישראל במקום שאין הכעס ראוי בו, וכגון זה ביחס לאותו האדם – חלול ה'.

 

הרי לנו הוראה חד-משמעית על דבר אמיתותו הנצחית של הפסוק: " כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא " (קהלת ז:כ). הנה גם מי שנאמר עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה [ענו] עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במ' יב:ג), ושה' דיבר אִתו " פָּנִים אֶל-פָּנִים " (שמ' לג:יא), ושמֵת בנשיקה (בבא בתרא יז ע"א) ועוד רבות כהנה וכהנה בתורה ובדברי הרמב"ם – הנה גם הוא אינו יכול להשתחרר לחלוטין מהחולשות האנושיות; גם הוא אינו חסין מפני התקפות זעם משתקות והסתלקותה של ההשגחה התבונית הבאה בעקבותיהן. [6]



[1]   מגילה יד ע"א.

[2]   מורה הנבוכים ג,לא.

[3]   הלכות תשובה, ו, ג.

[4]   ראו ישעיה מ:ח.

[5]   ראו פירוש ראב"ע על אתר.

[6]   נציין כאן שהרמב"ם בהלכות דעות ג קובע: "אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה". עולה מדבריו כאן ובמקומות רבים אחרים שהכעס משבש את צלילות הדעת, והכועס מתגנה בשל מעשיו ומחדליו הבלתי נבונים. ראו רמב"ם, שמונה פרקים ד; רס"ג אמונות ודעות ה, ב; וספר המדות , ז, א.