אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 661

פרשת דברים ותשעה באב, תשס"ו

נבואות התוכחה בספר דברים והשתקפותן בנבואת יחזקאל

ד"ר טובה גנזל

  המדרשה לנשים והמחלקה לתנ"ך

עיקרו של ספר דברים הוא נאומיו של משה בטרם נפרד מהעם, ערב כניסתם לארץ ישראל. בדבריו של משה חוזר ונשנה הציווי להתרחק מעבודה זרה. כך למשל בפרק ד, משה חוזר ומזהיר, חוזר ומוכיח את העם כי עליהם ללכת בדרכי ה'. פרק זה יכול גם להוות נקודת מבט חשובה בהבנת הגורמים לחורבן בית המקדש הראשון, כפי שהוא משתקף בספר יחזקאל.

יד ה' לוקחת את יחזקאל בחזונו ומביאה אותו לירושלים. שם נחשף יחזקאל לתועבות שעושה עם ישראל בבית המקדש, ומתוך כך מסיק את המסקנה הבלתי-נמנעת – בית המקדש עתיד להיחרב משום שאת תוכנו ומהותו כבר ביטל עם ישראל במו ידיו, והשרפה היא עניין טכני בלבד. יחזקאל מתאר בפנינו, תוך שימוש במונחים רבים ומגוונים, את העבודה הזרה שבה עסק העם. בפרק ח', במסגרת מסעו לירושלים, רואה יחזקאל את סמל הקנאה, תבנית רמש ובהמה ושקץ, גילולים, ביכוי התמוז והשתחוות לשמש. כל הדרכים הללו של עבודה זרה מוכרות לנו מן הטרמינולוגיה של ספר דברים בלבד. השוואת פרק ח' ביחזקאל לדברים מלמדת כי נבואה זו בספר דברים הייתה נבואת אזהרה שהתגשמה, למרבה הצער, בסוף ימי בית ראשון. הקשר בין הספרים מקנה משנה חשיבות לנבואותיו של יחזקאל.

      הסמל הוא הפריט הראשון של העבודה הזרה שרואה יחזקאל בפרק ח'. בתורה מופיע "סמל" רק פעם אחת, בספר דברים פרק ד:טז: "פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה". נראה כי משמעו של מונח זה הוא פסל, בדומה לצלם. אצל יחזקאל הוא מופיע בצירוף המילה קנאה -   סֵמֶל הַקִּנְאָה . משמעות צירוף זה אינה חד משמעית ונראה כי כאן הכוונה שהפסל מעורר את קנאתו של ה', כמו שנאמר בשירת האזינו (לב:טז): "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ".

המראה השני, המתואר בצירוף 'תבנית כל רמש', מופיע אף הוא בפרק ד' בספר דברים. זוהי צורה נוספת של עבודה זרה, שנאסרה במפורש ומופיעה במקדש (מן הסתם בהשפעה של פולחן מצרי או אשורי): "וְהִנֵּה כָל תַּבְנִית רֶמֶשׂ וּבְהֵמָה שֶׁקֶץ וְכָל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר סָבִיב סָבִיב".

גם המראה הרביעי בתיאורו של יחזקאל, אנשים המשתחווים לשמש ואחוריהם אל המקדש, קשור לאזהרה המופיעה פעם אחת בלבד, בספר דברים פרק ד': "וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם" (פסוק יט).

ההקשר של האזהרות על איסור עבודה זרה בדברים פרק ד' הוא הציווי לעם לקיים את מצוות ה' מבלי לשנות דבר, ציווי החוזר על עצמו כמה פעמים בראשיתו של פרק זה (פסוקים א-טו) :

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם... וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם. רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה... רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ... וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

אין ספק כי בראותנו כיצד התעלמו ישראל מן האזהרה הזו, חורבן הבית מקבל הקשר רחב יותר, ומדגיש את הקשר בין האזהרה החטא והעונש.

      בהמשכו של פרק זה, לאחר פסוקים אלה, ולאחר האזהרות שלא לעבוד עבודה זרה, מוזכרת גם הברית שנכרתה בין ה' והעם, ולאחריה מתואר עונשם של אלה ה"שוכחים את הברית" (פסוקים כה-כח):

כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ וְהִשְׁחַתֶּם וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהיךָ לְהַכְעִיסוֹ. הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן מַהֵר מֵעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עָלֶיהָ כִּי הִשָּׁמֵד תִּשָּׁמֵדוּן. וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם בָּעַמִּים וְנִשְׁאַרְתֶּם מְתֵי מִסְפָּר בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם שָׁם אֱ-לֹהִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן אֲשֶׁר לֹא יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן.

מתוך רצון לתת למסר הנבואי שלו משנה תוקף, מביא יחזקאל את הסיבות שגרמו לחורבנה של ירושלים וליציאת העם לגולה, לא רק במפורש באמצעות הנבואה, אלא גם באופן עקיף, באמצעות ההקבלה של מעשי העם כפי שהוא רואה אותם נעשים בימיו, למרות האזהרות החוזרות ונשנות בפרשתנו שלא לנהוג כך.

בנוסף לדוגמאות דלעיל ניתן לראות כי ספר דברים כולו עמד לנגד עיניו של יחזקאל בבואו לנבא על החורבן כך למשל: [1]

 (1) שיקוצים (שק"ץ): "וַתִּרְאוּ אֶת שִׁקּוּצֵיהֶם וְאֵת גִּלֻּלֵיהֶם עֵץ וָאֶבֶן כֶּסֶף וְזָהָב אֲשֶׁר עִמָּהֶם" (כט:טז). פסוק זה מופיע בספר דברים במסגרת מעמד הברית בערבות מואב. בהזדמנות זו מדגיש משה כי הברית בין ה' והעם תקפה גם לדורות הבאים אחריהם, ובכלל זה תנאי הברית והעונשים לעוברים עליה.  

(2) העברת הבנים באש: "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף" ( יח:י) . האזהרה על כך מופיעה כחלק מהציוויים לעם שלא לעשות כתועבות הגויים, ועמה באה ההדגשה: "כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ-לֹהיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (שם יב). לכן התוצאה של המעשים שמתאר יחזקאל - "וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם" (כ:כא) - נתפשת שוב כבלתי נמנעת. [2] 

עתה ניתן להסיק כי יחזקאל בחר במכוון לבסס את הטרמינולוגיה המתארת את עבודת האלילים של העם, על כל גוֹניה, על הטרמינולוגיה שבו משתמש ספר דברים בציוויו ובאזהרותיו שלא ללכת בעקבות מעשי הגויים ושלא לעבוד לאליליהם. בדרך זו מקבלות נבואותיו של יחזקאל, הן על החטא שבמעשי העם, ובעיקר על העונש שהא-ל יביא עליהם, משנה תוקף. הוצאת העם מארצו והפצתו אל בין הגויים נתפשות עתה כתוצאה ישירה של מעשיהם, שנעשו בדיוק במתכונת שמפניה הוזהרו. בנוסף בוחר יחזקאל להעצים את חטאו של העם על-ידי הכללה רבתי של כל סוגי העבודה זרה, ולמנות אותם במשותף בפרק ח'. בדרך זו מחדד הנביא את המסר הנבואי המועבר על-ידו לעם: חטאי העם כללו את העבודה זרה לסוגיה השונים המנויים לאורך ספר דברים כולו, ויש בכך צידוק לחורבן ולגלות הצפויים.



[1]     הסתפקנו כאן בדוגמא מיצגת, אך ניתן להצביע על מונחים נוספים.

[2]     בצירוף זה יחזקאל מעדיף בצורה ברורה את העברת הבנים באש המוזכרת בספר דברים על פני ה'נתינה למולך' המוזכרת בספר ויקרא.