אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 768

פרשת דברים, תשס"ח

דברי כיבושין ודברי כיבוש

מנחם בן-ישר

המכללה האקדמית אשקלון

בנאום הצוואה שמשה נושא לפני מותו, הכולל את רוב ספר דברים, הוא מעודד את ישראל לקיים את מצוות התורה אף לאחר מותו ומזהירם מפני נטישת עבודת ה'. שכנוע זה נחוץ הן משום שלאחר מות משה לא יהיה אִתם נביא כמותו, שידריכם ויוכיחם, הן משום שרק בהיכנסם לארץ כנען יחויבו בכל המצוות, שהן תנאי להתמדת קיומו של עם ישראל על אדמתו.

כאן המקום להבהיר: משה מת לא במדבר ולא בחוצה-לארץ. הוא נאם את נאומו האחרון וגם מת "בעבר הירדן בארץ מואב" (א:ה), שהיא חלק מארץ ישראל מכל הבחינות: גיאוגרפית, היסטורית וגם ייעודית, שהלוא הן לאבות הן ליוצאי מצרים הובטחה הארץ "עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" [1] במזרח. ואולם "כנען" המצומצמת, היא עבר הירדן המערבי, בה עיקר קדושתה של ארץ ישראל; בה נקבעו קברי האבות והאימהות, ובה נתקדשו מקדשי ישראל: גלגל, שילה וירושלים. [2] לא נתחייבו אפוא ישראל במלא המצוות [3] ולא במלוא העונשים אם יעברו עליהן, עד שעברו את הירדן אל צִדו המערבי. לקראת מעבר זה מזהירם משה ומוכיחם.

כדי להוכיח את ישראל על טרדנותם וסכסכנותם, פותח משה בסיפור מינוי הדיינים (א:ט- יח), המשמש גם מבוא לקראת העניין הבא, הוא שילוח המרגלים, לאמור: כבר הייתם מאורגנים היטב לקראת כיבוש כנען, וחטאכם סיכל זאת.

החטא האמור הוא חטא המרגלים (א:כ-מה). את מה שהתורה לא ראתה צורך לספר במעשה המרגלים עצמו בספר במדבר, היינו שהיָזמה לשיגורם באה מצד העם, [4] משלים כאן משה (א:כב) כדי להבליט את אשמתם בכל המהלך. העם ביקש ריגול צבאי בלבד, "את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא שם" (שם). ומשה בשלחו אותם הוסיף את סיקור טיב הארץ ופוריותה (במ' יג: יח-כ), כדי שתיאורם ירים את מורל הלוחמים לקראת כיבוש הארץ הטובה. ואולם דווקא עירוב המוטיב המורלי עם המוטיב הצבאי היה להם למכשול. הלא על טוב הארץ ופֵרותיה אכן ראוי היה לספר לכל העם, אך המרגלים הוסיפו לספר באוזני כל העם, ולא רק באוזני ההנהגה, גם את הממצא הצבאי. אמירה זו הפחידה את העם, המרידה אותו נגד משה והביאה למות כל הדור הזה.

על 38 השנים של הנדודים במדבר עקב חטא המרגלים מדלג משה בפסוק אחד: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם " – להזכיר את חסד ה': על אף הגזרה לא נדדו ממש ברוב שנות המדבר אלא היו מרוכזים סביב קדש, ובאזור זה רעו את צאנם כדרך הרועים, [5] כפי שאכן נרמז במעשה עצמו: " וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במ' יד: לג).

מכאן עובר משה לתאר את עניין עבר הירדן המזרחי: המעבר בה, כיבוש חלקים ממנה ונתינתם נחלה לראובן, גד ומשפחות ממנשה (ב:ב - ג:כ). תיאור כיבושים אלה בא לעודד את ישראל לקראת המשך הכיבוש בכנען עצמה (ג: כא-כב):

וְאֶת- יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן-יַעֲשֶׂה ה' לְכָל-הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה. לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם.

אנו קוראים כאן איסור להתקיף את אדום שבאזור הערבה ודרום עבר הירדן, וישראל אכן עקפו את ארצו (ב:ד-ח), כפי שעולה גם מסיפור האירוע גופו בספר במדבר (כ:יד-כא). שם הוסיפה התורה לספר על שתי בקשות מעבר שביקשו ישראל, ואדום דחה אותן. אלה פרטים היסטוריים שאין למשה עניין לחזור עליהם באוזני הדור שחווה זאת. כאן מתרכז משה רק בצד העקרוני של היחסים עם אדום, ובהמשך דבריו גם עם מואב ועמון (ב:ט- כב).

      העיקרון הוא: את ארצות עבר הירדן נתן ה' לאדום, למואב ולעמון. עבר הירדן המזרחי כלול בארץ הייעוד שהבטיח ה' לאברהם "עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" במזרח, אולם כאמור, לעומת עבר הירדן המערבי שבו עיקר קדושת הארץ, עבר הירדן המזרחי קדוש פחות, עד שבספר יהושע (כב:יט) הוא מכונה "ארץ טמאה". יש בו קדושה מהותית והלכתית מסוימת, כשישראל יושבים בה, אך עקרונית מדובר בנחלת חולין ליורשי אברהם, הם עמון ומואב בני לוט שהיה אחיין ובן-בית לאברהם, ואדום הוא עשו שהיה נכד לאברהם.

      מתן חבלי עבר הירדן ליורשי אברהם שאינם מבני ישראל, מתבטאת בשני עניינים:

א.      מעתה אסור לישראל להתקיפם ולקחת חלקים מנחלותיהם.

ב.     ה' נתן חבלים אלה ליורשי אברהם מידי עמים תקיפים שישבו שם לפנים: המואבים ירשו את האימים (ב:י-יא), העמונים ירשו את הזמזומים (שם:כ-כא), ושני עמים קדמונים אלה נמנים עם גזע הרפאים-הענקים. אדום כבש את ארצו מידי החורים (שם: יב, כב).

הכיצד בכל זאת יכלו ישראל לכבוש חלק מעבר הירדן ולהתנחל בה? דבר זה מפורט בסיפור המעשה עצמו בספר במדבר (כא:כא-לד). שם מסופר שהאמורי בא ונלחם " בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן" [6] וכבש חלק מארץ מואב "מֵאַרְנֹן עַד-יַבֹּק ". כיבוש זה של האמורי את המואבים אִפשר אפוא לישראל לכבוש עתה שטח זה מיד סיחון מלך האמורי, כפי שאחרי דורות רבים הבהיר זאת השופט יפתח למלך עמון, שתבע שטח זה מאת בני ישראל, בשם מואב אחי עמון (שופ' יא:טו- כב), וכדברי רבותינו: "עמון ומואב טהרו בסיחון" (גיטין לח ע"א).

הקב"ה מצווה אפוא את משה, כמסופר בפרשתנו: " רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה " (ב:כד). אך משה אינו עושה כך, אלא שולח אל סיחון דברי שלום כדלהלן (ב:כו- כט):

אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ לֹא אָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאול. אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן-לִי וְשָׁתִיתִי רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר - ה' אֱ-לֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ.

כיצד זה עובר משה על צו ה' ושולח דברי שלום אל מלך שנצטווה משה להילחם בו ולרשת את ארצו? המדרשים דורשים דרשות על "גדול השלום", ויפה דורשים, [7] אך הפשט הוא שאמנם נתגרה משה בסיחון מלך האמורי וגררו לסירוב למעברם של ישראל, וממילא יצטרכו ישראל להילחם בו כדי להגיע אל הירדן.

כיצד? משה ביקש לעבור בארץ סיחון "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר". האומנם דייק משה בדבריו? הלא קראנו שבני עשו – אדום, ובני מואב לא נתנו מעבר לישראל, וישראל נאלצו להקיף את ארצותיהם! [8] במצג-שווא זה גירה אפוא משה את סיחון, שמן הסתם אמר בלִבו: 'אם אדום ומואב לא נתרצו לישראל לתת להם מעבר, הרי לא ייתכן שאני אהיה חלוש וּותרן ואתרצה לישראל'!

הוא אפוא שציווה ה' את משה: "וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" – התגרה בו עד שיצא למלחמה. וכך עשה משה, ככתוב: "ובתחבֻּלות עשה מלחמה" (משלי כ:יח).



[1]   בראשית טו: יח.

[2]   ספרי זוטא לבמדבר ה:ב, עמ' 1, 228 במהדורת הורוביץ.

[3]   תורת כהנים, פ' אמור, ראש פרשה יא. וראו עתה מאורות הדף היומי 477, י' בתמוז תשס"ח.

[4]   כשם שבספר דברים אין מפורט שהיָזמה למינוי השופטים באה מיתרו (שמ' יח:יג- כז; והשוו דב' א:ט-יז), וכשם שאין מפורש שיָזמת ההתנחלות בעבר הירדן באה מהשבטים גד וראובן (במ' לב; השוו דב' ג:יב-יז).

[5]   כשם שקין, שנגזר עליו "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ " (בר'ד: יב), הונח לו וישב בארץ הקרויה "אֶרֶץ-נוֹד " (שם, טז).

[6]   "ראשון" לא במשמע מוחלט אלא במשמע יחסי: מי שקדם. כשם ש"אחרון" יכול לבוא במשמע יחסי. ראו בר' טז:ב; חגי ב:ט.

[7]   דברים רבה ה' סוף יג; תנחומא – בובר, דברים הוספה: עמוד ג ע"ב וד ע"א.

[8]   פרשנים מנסים לתרץ את השאלה על ידי הרמוניזציה וחלוקה: לא אותם מואבים היושבים בעָר, אלא מואבים אחרים נתרצו לישראל; ולא בני עשו היושבים בשעיר אלא אדומים אחרים נתרצו לישראל, שלא נתנו מעבר אך נתנו או מכרו מזון. ראו רש"י, רשב"ם, ראב"ע וחזקוני. באופן אחר תירץ ר"י אברבנאל.