אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 662

פרשות מטות-מסעי, תשס"ו

"וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ "

על המשמעויות הדתיות של שפיכות דמים במקרא

ד"ר מיכאל אביעוז

המחלקה לתנ"ך

פרשת מסעי עוסקת ברוצח בשגגה, ברוצח במזיד ובדיני ערי המקלט (במ' לה). נושא זה נידון גם בספר שמות (כא:יג-יד) וגם בספר דברים (ד:מא-מג; יט:א-י). [1] ברצוננו לעסוק להלן במשמעויות הדתיות של שפיכות הדמים במעגל המצומצם של פרשת מסעי ובמעגל הרחב יותר - במקרא כולו.

בבראשית ט:ו מצווה ה' את נֹח ואת בניו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱ‑לֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם". זהו הפסוק המצוטט בדרך כלל כהנמקה לאיסור לרצוח. פסוק זה נדרש בתוספתא כך: "רבי עקיבא אומר: כל השופך דמים, הרי זה מבטל את הדמות, שנאמר: 'שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך'" (תוספתא יבמות ח, ד; עמ' 250). לדעת רבי עקיבא, פגיעה באדם כמוה כפגיעה בא-ל עצמו, שכן האדם נברא בצלמו של הא-ל. היטיב לנסח את הדברים משה גרינברג: [2]

הביטוי 'בצלם א-להים עשה את האדם' מבטא את ערכו המיוחד והעליון של האדם. מכל הברואים שמונֶה ספר בראשית, רק הוא זוכה להגדרה זו, המחסרת אותו מעט מא-לוהים ומעניקה לו רוב ערך מכולם ... פשעו של הרוצח הוא אינסופי, כי לחיי הנרצח אין ערוך... עוול מוחלט בוצע, פשע נגד הא-לוהים שבצלמו נברא האדם, פשע שאינו נתון לרחמי אנוש... בחוק התלמודי גרם הרעיון של ערכם העליון של החיים לביטולו למעשה של עונש המוות.

בנידון זה ראוי לציין שההבחנה בין מצוות שבין אדם לחברו ובין מצוות שבין אדם למקום  יש בה כדי להטעותנו לחשוב שחמשת הדברות האחרונים הם עברות חברתיות בלבד (רמב"ם, הלכות רוצח ד, ט). [3] ראייתה של עברת הרצח כעברה דתית נמצאת כבר במכילתא: "כתיב 'אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ' וכנגדו 'לֹא תִרְצָח ', מגיד הכתוב שכל מי ששופך דם, מעלה עליו הכתוב כאילו ממעט בדמות המלך" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, מסכתא דבחדש ח; עמ' 233). [4]

ממקראות רבים במקרא עולה, שהרצח נחשב לעברה דתית. כך למשל נתן הנביא אומר לדוד לאחר מעשה בת-שבע: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (שמ"ב יב:ט). [5] תגובה חריפה על רצח באה גם בפרשת נבות היזרעאלי, מפי אליהו הנביא (מל"א כא:יט). דויד בצוואתו מצווה את שלמה להרוג את יואב - "וְהֵשִׁיב ה' אֶת-דָּמוֹ עַל-רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי-אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב" (מל"א ב:לב). בתיאור חטאי מנשה מסכם בעל ספר מלכים: "וְגַם דַּם-הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ, וַיְמַלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי; וְלֹא-אָבָה ה' לִסְלֹחַ" (מל"ב כד:ד).

אם הרוצח חטא במזיד, עונשו יהיה מוות, וחייו ייפסקו. אולם גם אם חטא בשוגג - חייו אינם חיים; הוא יהיה חשוף לזעמה של משפחת הנרצח, העלולה להפעיל נגדו את דין גאולת הדם, אם תלכוד אותו בטרם הצליח להגיע אל עיר המקלט. באופן זה פותח הרצח שרשרת דמים בלתי-פוסקת. וכך מציגה האישה החכמה מתקוע את הדברים לפני דויד, הכועס על בנו אבשלום על ש   רצח את אמנון (שמ"ב יד: ו–ז):

וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ. וְהִנֵּה קָמָה כָל-הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שִׂים (ק') לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. [6]

דבריה מבוססים על ההנחה שרק המלך יכול להפסיק את שרשרת הדמים.

שרשרת הדמים הנוצרת כתוצאה ממעשי הרצח עלולה להוביל בסופו של דבר לגלוּת העם מארצו ולחורבן המקדש. [7] הסיבה לכך היא, שהדם שנשפך מטמא את אדמתה של ארץ ישראל, ולפיכך הא-ל אינו יכול להמשיך ולשכון בה. [8] וכך נאמר בפרשתנו: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת‑הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ; כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במ' לה:לד).

הד לתפיסה זו אנו מוצאים גם בדברי ירמיהו ויחזקאל. מטרתם של נביאים אלה הייתה להבהיר שהישיבה בארץ ישראל מותנית בהתנהגותו של העם, וכאשר הוא מפר את הדיבר "לא תרצח", יש בכך הפרה של הברית, העשויה להוביל להתנערותו של ה' מעמו ולהסרת השגחתו מהם. ירמיהו הדגיש בנאומו בבית המקדש (פרק ז), שגם קיומו של המקדש מותנה בהתנהגותו של העם ושאין שום ערובה שבית מקדש זה יגן על העם (יר' ז:ו–ט):

וְדָם נָקִי אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה ; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם. לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל. הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱ‑לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם?   

הביטוי "במקום הזה" מתייחס פעם לבית המקדש ופעם לארץ ישראל. [9] המעשים הנעשים בתוכו, הכוללים גם שפיכות דמים, עלולים להביא לחורבנו. ההגעה אל בית המקדש בידיים מלאות בדם (ממשי או מטפורי) מרוקנת את המקדש מקדושתו, עד כי הוא הופך למערת פריצים, מערה שמתחבאים בתוכה פורעי חוק (שם, פס' ט). [10]

יחזקאל מתאר (יא:כג) כיצד לאור המעשים החמורים שתוארו בפרקים ח-ט בספרו, עוזבת השכינה את אזור המקדש וירושלים. [11] רק לאחר שהארץ תיטהר מטומאתה, יוכל העם לשוב אליה מן הגלות. יחזקאל מכנה את ירושלים "עיר הדמים" ומונה את חטא שפיכות הדמים בין העברות שבגללן חרבה ירושלים (ראו יחזקאל יח וְ-כב). [12]

בעוונותינו, אנו חיים כעת בלא מקדש, אך למרות זאת, היהדות לא התרוקנה מערכיה, כפי שעולה מן המדרש באבות דרבי נתן (אדר"נ נוסח א, ד):

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: 'כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח'.



[1]      לקט של המקורות היהודיים בנושא זה נמצא בספרו של הרב יהודה קופרמן, פרשת שופטים , ירושלים תשנ"ח, עמ' רצז–שעב.

[2]      מ' גרינברג, "ערך האדם במקרא", בתוך: על המקרא ועל היהדות , תל-אביב תשמ"ה, עמ' 18–19. השוו גם מאמרו "הנחות יסוד של החוק הפלילי במקרא", בתוך: תורה נדרשת , בעריכת א' שפירא, תל-אביב תשמ"ד, עמ' 25; י' לורברבוים, צלם אלהים: הלכה ואגדה , ירושלים ותל-אביב תשס"ד, עמ' 358–370.

[3]      שבירה של הדיכוטומיה בין מצוות שבין אדם לחברו לבין מצוות שבין אדם למקום ניתן למצוא גם בפרשת "קדושים" (ויק' יט). כך למשל: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" והנוסחה החוזרת " אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" לגבי מצוות המוגדרות כמצוות שבין אדם לחברו. ראו ברוך שוורץ, תורת הקדושה: עיונים בחוקה הכוהנית שבתורה , ירושלים תשנ"ט, עמ' 246–247.

[4]      ראו הדיון אצל לורברבוים (לעיל, הערה 2), עמ' 301–306.

[5]      לדעת פמלה ברמש, יש להבחין בסיפור זה בין אחריות (responsibility) ובין אשמה (culpability) . דויד מואשם רק בלקיחת בת-שבע אך לא בגרימת מותו של אוריה. ראו P. Barmash, “The Narrative Quandary: Cases of Law in Literature”, Vetus Testamentum 44 (2004) , pp . 8–10 . אולם לא הכול שותפים להבחנה זו.

[6]      על האישה התקועית ראו ז' ויסמן, עם ומלך במשפט המקראי , תל-אביב תשנ"א, עמ' 42–77 והספרות הנזכרת שם.   

[7]      ראו תוספתא כיפורים א, יב: "מיכן אמרו: בַּעֲוֹן שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא". השוו גם משנה יומא ב, ב; משנה אבות ה, ט; יומא ט ע"ב; שבת לג ע"א, ספרי במדבר קסא; במדבר רבה ז, י . כמובן שהמניעים לרצח אינם קשורים רק במה שמשתלשל מגאולת הדם. אלה יכולים לנבוע גם מתוך שנאה או קנאה (יוסף ואחיו; שאול ודויד); מנקמה; מרצון להשתלט על רכוש (פרשת נבות) או על שלטון (הרציחות הפוליטיות בספר מלכים ורצח גדליה).

[8]      ראו בהרחבה Tikva Frymer-Kensky, “Pollution, Purification, and Purgation in Biblical Israel”, in The Word of the Lord Shall Go Forth : Essays in Honour of David Noel Freedman (eds. Carol L. Meyers and M. O’Connor), Winona Lake IN 1983 , pp. 105–128

[9]      השוו גם "יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי, וַיְנַכְּרוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ-בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם, וּמַלְכֵי יְהוּדָה; וּמָלְאוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה, דַּם נְקִיִּם" (יר' יט:ד). לניתוח נאומו של ירמיה בפרק ז ראו מאמרו החשוב של שאול זלבסקי, "נאומו של ירמיהו בשער בית ה' (יר' ז, א–טו)", בר - אילן טז–יז (תשל"ט), עמ' 9–31.

[10]    בדבה"י א כב:ח מקשר דויד בין העובדה שהוא לא בנה בית לה' ובין שפיכות הדמים: " לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי". לפירושו של הסבר זה ראו M. Avioz, Nathan’s Oracle (2 Samuel 7) and Its Interpreters, Bern 2005 , pp. 144–149 .

[11]    ראו י' מילגרום, "תפקיד קרבן החטאת", תרביץ מ (תשל"א), עמ' 1–8; ר' כשר, יחזקאל עם מבוא ופירוש , כרך ראשון, ירושלים תשס"ד, עמ' 440.

[12]    לדעת משה ויינפלד, שפיכת דם ביחזקאל איננה רצח בפועל אלא מעשי שליטים, המביאים לידי רצח. ראו מאמרו "עשרת הדיברות – ייחודם ומקומם במסורת ישראל", בתוך: ב"צ סגל (עורך), עשרת הדיברות בראי הדורות , ירושלים תשמ"ו, עמ' 15, הערה 59. לא ברור על מה נשענת קביעה זו.