אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 840

פרשת מקץ וזאת חנוכה, תש"ע

ויהי רעב בארץ

זכריה דורי

דוקטורנט במחלקה לתולדות ישראל

ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי

רעב אצל בני אנוש בעולם קורה בגלל חוסר מזון שעיקרו מיני דגן. כאשר האסמים והממגורות ריקים ואין אמצעי תחבורה יעילים כדי לשנע מזון ממקום למקום, סכנת הרעב גדֵלה. הרעב מביא לנדידת עמים מן הישימון אל שטחים נושבים, והוא משמש עילה למלחמות ולהשחתת המידות.

      הבצורת והרעב נגרמים בין השאר מהעדר טל ומטר. כשם שהטל הכרחי לגידולי הקיץ, הגשמים הכרחיים לגידולי החורף, ומכאן תפילת ישראל "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה". סיבות אחרות לרעב הם מצור ומלחמות, אך רעב בא לעולם גם מפגיעות של להקות ארבה ומחלות צומח. על זה נאמר בתפילת שלמה בחנוכת המקדש (מל"א ח:לה, לז):

בְּהֵ עָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ-לָךְ וְהִתְפַּלֲלוּ... רָעָב כִּי-יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי-יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר-לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל-נֶגַע כָּל-מַחֲלָה .

לרעב השפעה מרחיקת לכת על החברה. הוא עלול להוביל למרי אזרחי, כגון דור המדבר שמרד במשה ובאהרון והטיח דברים לעברם: " כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב " (שמ' טז:ג). ויותר מזה, רעב עלול לגרום לאבדן צלם אנוש ואף לקניבליזם, ככתוב בקללות: " וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ " (ויק' כו:ל). קללה נוראה זו התגשמה בימי אחאב, בתקופת הרעב כתוצאה מהמצור על שומרון. אז אמרה אישה אל רעותה: " תְּנִי אֶת-בְּנֵךְ וְנֹאכֲלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת-בְּנִי נֹאכַל מָחָר " (מל"ב ו:כח).

      הנפגעים הראשונים בשנות הרעב הם העשירים, אנשי התפנוקים ששמחתם דועכת ופניהם נופלים, כלשון המדרש על פסוק מפרשתנו (מדרש הגדול מא, נו):

"והרעב היה על פני כל הארץ" היה ראוי למקרא לומר על כל הארץ מה ת"ל "על פני כל הארץ", אמר ר' שמואל בר נחמני לא התחיל הרעב אלא בעשירים שאין פני העולם אלא עשירים, שבזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו, ובזמן שהוא עני אין לו פנים לראות מפני שהוא מתבייש מחברו.

 

הרעב בארצנו

עד כה הזכרנו בקצרה היבטים שונים של רעב בכל מקום שהוא. בארצנו מצוי קו הגשם שמידתו 200 מ״מ גשם בשנה לפחות, בבקעת באר שבע. כמות כזו של משקעים מאפשרת גידול דגנים למחיה. בשנים גשומות קו הגשם יכול להדרים, ובשנים שחונות – להצפין, ובעקבותיו נודדים הנוודים צפונה, הם ובעירם. שנות בצורת מתבטאות לא רק במיעוט גשמים אלא גם באי פיזור נכון שלהם. במקרה כזה גשמים אלה אינם נחשבים לגשמי ברכה. [1]

                                                                   *

ספר בראשית מספר על כמה שנות רעב בימי שלושת האבות כאחד. אברהם אבינו נתנסה ברעב שאילץ אותו לרדת מצרימה ( יב), ובמדרש כתוב שמיום שנברא העולם לא בא רעב בארץ אלא בימי אברהם, ולא בכל הארצות אלא בארץ כנען בלבד, כדי לנסות את אברהם ולהורידו למצרים ( מדה"ג בר׳ יב).

      גם בימי יצחק היה רעב: " וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן ״ (כו:א). וכי איננו יודעים שהוא רעב שני? אלא בא הכתוב ללמדנו שהוא קשה וכבד מן הרעב הראשון (מדה"ג שם).  

      על הרעב בימי יעקב אבינו כתוב בפרשתנו: ״וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ׳׳ (מג:א). בעקבות רעב זה ירדו יעקב ובניו למצרים, והמדרש מונה תקופות רעב בהיסטוריה האנושית בעולם ובישראל (בר"ר [ וילנא] פרשה כה והשוו מדה"ג שם):

עשרה שני רעבון באו לעולם, אחד בימי אדם הראשון שנאמר: " אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ " (ג:יז). ואחד בימי למך, שנאמר: "מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה' ״ (ה:כט), ואחד בימי אברהם: ״ וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ " ( יב:י), ואחד בימי יצחק שנאמר: ״וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן ״ ( כו:א), ואחד בימי יעקב שנאמר: "כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב", ואחד בימי שפוט השופטים שנאמר: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ " (רות א:א), ואחד בימי דוד שנאמר: ״ וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים " (שמו"ב כא:א), ואחד בימי אליהו שנאמר: "חַי ה' אֱ -לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם-יִהְיֶה הַשָּנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם-לְפִי דְבָרִי" (מל"א יז:א), וא' בימי אלישע [2] שנאמר: ״ וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן ״ (מל"ב ו:כה) שהוא מתגלגל ובא לעולם, ואחד לעתיד לבא שנאמר: "לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם--כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ, אֵת דִּבְרֵי ה'״ [3] (עמוס ח:יא).

 ידוע שהשפע והשובע משפיעים על האדם ועל היצורים בכלל, על בריאותם ועל מראם. וכן להֵפך: בשנות רזון יש דקוּת בשר, דלוּת, מראה היצורים רע והשיבולים ריקות.

      חלום פרעה המתואר בפרשתנו מגלה שבשנות הרעב נעשים היצורים נועזים ותוקפנים לצורך קיומם, כנזכר לעיל. לכן רואה פרעה את הפרות הרזות אוכלות את הפרות השמנות, והשיבולים שדופות הקנים בולעות את השיבולים המלאות. תופעה זו מתקיימת במיוחד בחברה שיש בה פערים כלכליים שהם מקור לסיכונים ולמהפכות חברתיות, אך בחלום ובמציאות קדמו שנות השָׂבע לשנות הרעָב – כדי למנוע אבדן חיי אדם ולאפשר תכנון כלכלי ואגירת תבואה לשנים הרעות.

      חלום פרעה נשנה פעמיים, והסיבה להישנות החלום היא כדברי יוסף - להביע נכונות מוחלטת מצד הקב"ה לקיום מהיר של פשר החלום: "כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (מא:לב). על כך כתוב במסכת ברכות (נה ע"ב): "שלשה חלומות מתקיימין... ויש אומר: אף חלום שנשנה, שנאמר 'ועל השנות החלום' וגו' (בר' מא:לב)".

      פתרון חלום פרעה ע"י יוסף, הביא לעליית יוסף מעבדות למלכות. על פי המדרש גמל יוסף לאלה שביזוהו כעבד וכינוהו "עבד עברי" ( מדה"ג בר' מא, נח):

נתכנסו כל מצרים... הלכו אצל פרעה והיו צועקין לפניו אמר להם לכו אל יוסף אמרו כבר הלכנו אצלו והיה מדבר עימנו דברים קשים ואמר מוּלוּ את עצמכם.

בשנות הרעב נושלו המצרים מרכושם ואדמתם שניתנו למלכות, והם עצמם נהפכו לעבדי פרעה. וכשקם מלך חדש על מצרים, גמלו המצרים באותו מטבע של עבדות לבני ישראל.

      כאמור, פרעה חלם שהפרות והשיבולים עולים ובאים מן היאור שהוא עורק החיים של מצרים ונחשב אלוה שלה. היאור (הנילוס) הוא הקצה הדרומי-המערבי של הקשת הפורייה העשירה במים ומרובה באוכלוסין ובפרי האדמה. אבל מתרחשת בה נדידת עמים לאזורים הפוריים של שטחי הפרת, החידקל והנילוס. נדידת הלאומים גורמת שינויים דמוגרפיים בארץ הקולטת והפיכות שלטון, וירידת יעקב ובניו מצרימה מרמזת על אותם גלי הגירה מאזורי מסופוטמיה הצחיחים אל עברי הדלתא של הנילוס.

      מכת הרעב המתוארת בפרשתנו, קדמה להכאת היאור. מקורותיו הרחוקים הסתתמו ומימיו לא הציפו את אדמת מצרים. גם זו הייתה מכת ה' על היאור שהמצרים סגדו לו, לבד מהמכות המתוארות בספר שמות.



  1 במחקר שערכתי מטעם אוניברסיטת בר-אילן בשאלה אם יש קביעות לשנות הבצורת, נבדקו רוחב טבעות   העצה של עצים עתיקים, מהאלָה שבתל דן ועד עץ השיזף בעין חוצוב (עיר אובות) שבערבה. התברר שבשנים שחונות טבעות העצה צרות מאלה שבשנים גשומות, ונמצא שיש מקבץ גדול של שנים גשומות ומקבץ קטן של שנתיים-שלוש של שנות בצורת.

[2]    במדרש הגדול מצוין רעב בתקופת חורבן הבית, שנאמר: ״הָעֲטוּפִים בְּרָעָב" (איכה ב:יט).

3   הרעב האחרון רומז לימינו, לימי ׳אתחלתא דגאולה׳. יש שפע חומרי, אך יש רעב רוחני לשוב אל המקורות, אל המורשת ואל שורשי ישראל.