אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 789

פרשת מקץ, תשס"ט

פרפראות לשון לפרשה ולַחנוכה

הבָּריא והשָׁמֵן

ד"ר ניסן נצר

המחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות

וְהִנֵּה ... שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר ... וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת ... רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר ... וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה ... שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת (מא:ב-ד), וַתִּבְלַעְנָה הַשִּבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת (שם ז).

מן הכתוב עולה בעליל כי בריא הוא שמן, שכן הפרות הבריאות מנוגדות לפרות דקות הבשר, והשיבולים הבריאות מנוגדות לַדקות ושדופות הקנים, והן מוגדרות במפורש "הבריאות והמלאות". גם על עגלון מלך מואב נאמר " וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד " (שופ' ג:יז), ומן ההמשך עולה בעליל שהיה שמן (וכן ראו יח' לד:כ, חבקוק א:טז ועוד).

בעולם העתיק נחשב השמן לחזק ולעמיד יותר בשנות רעב, ודוגמה ניצחת לכך היא הכתוב " כָּל-שָׁמֵן וְכָל-אִישׁ חָיִל " ( שופ' ג:כט), ולפיכך עם הזמן נעתק התואר בריא להיפוכו של החולה, כפי שהוא משמש בפינו בימינו. היום יש חיץ ברור בין שני התארים, וכידוע, לא בריא להיות שָמן.

בשולי הדברים נזכיר כי הצירוף בְּריא בשר שורד עדיין בפינו לציון השָמן, ובעברית העממית יש מעין החזרת עטרה ליושנה, שכן הבָּריא מציין בעל מבנה מלא/שמן, כגון בדיבור "איך הוא נראה? הוא בחור בריא כזה!"

 

 

אבְרֵך –מהו?

פרעה מנחיל ליוסף כבוד מלכים, כנאמר בין השאר: " וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה ... וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ " ( מא:מג).

רש"י מפרש על פי אונקלוס "דֵּין אבא דמלכא" (זה אב המלך), ומחזק את דבריו ממסכת בבא בתרא (ד ע"א), שבה "לא ריכא ולא בר ריכא", והוא מלך. ועוד הוא אומר: "דרש רבי יהודה אברך זה יוסף, שהוא אב בחכמה ורך בשנים" .

רבי יונה אבן ג'נאח, גדול מדקדקי ימי-הביניים, כתב ב"ספר הרקמה" (עמ' קה) שמדובר בצורת מקור של בניין הִפעיל (כמו הַשׁבֵּעַ),1 אלא שנתחלפה ה"א באל"ף, כפי שקרה ב" אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר " (יר' כה:ג), וזו לשונו: "כי הוא מקור הִבריך מן 'וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים ' (בר' כד:יא), והעניין שהיו קוראים להשתחוות לפניו, כאלו היה אומר לעם: כרעו על ברכיכם, כרעו".

נראה שזהו פשוטו של מקרא: כאשר עבר יוסף במרכבת המשנֶה, היה מי שקרא לעם "הַבְרֵךְ!" (מעין "הַקשֵב!" בצבא), כדי שאיש לא ישכח, חלילה, לכרוע על ברכיו לכבוד יוסף. [1] פירוש זה מתחזק מן המילה לפניו, שכן טבעי הוא שהכָּרוז צעד לפני יוסף. מכל מקום בימינו נתקבל אברך כתואר לבחור ישיבה על סמך דרשתו הנ"ל של רבי יהודה.

 

שֶבֶר ושִׁברוֹ

בפרשתנו חוזר ונשנה השורש שב"ר, ונתהה מעט על קנקנו: שֶׁבֶר שבפרשה הוא תבואה או מזון בכלל, כעולה מכמה כתובים, כגון: " וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם " (מב:א); " וְנַשְׁבִּירָה שֶּבֶר ... וְנִפְתְּחָה-בָּר " (עמוס ח:ה). המזון קרוי כך משום שהוא שובר את הרעב, וראיה לדבר: " לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם " (מב: יט), וכך Breakfast באנגלית. נראה אפוא ששֶבֶר הוא קיצורו של שבר-רעבון, אולם פעם אחת בפרשה משמש גם רעבון לבדו תמורת שבר: " וְאֶת-רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ " (מב: לג).

מן השֶבר נגזר הפועל הקל לשבּור, אולם אין הוא חד-משמעי, והוא עשוי לציין הן את קנייתו הן את מכירתו של השבר: 'לשבור ל-' הוא למכור, כגון: " וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם " (מא:נו). ואילו 'לשבור מ-' הוא קניית השבר, כגון " וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף ... לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם " (מב:ג). [2] תמורת לשבור ל- (למכור) עשויה לשמש גם צורת ההִפעיל: וְיוֹסֵף ... הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל-עַם הָאָרֶץ " ( מב:ו). [3]

בסיפור על אחי יוסף כלול הפסוק " וַיִּשְׂאוּ אֶת-שִׁבְרָם עַל-חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּם " (מב:כו), ונראה לי להציע כי המקרא נקט כאן משנה-הוראה מכֻוון: האחים נושאים את שברם-מזונם, אך באותם השקים הם נושאים גם את שברם-אסונם, הלוא הוא הכסף המושב בפי אמתחותיהם.

 

*  *  *

רובו ככולו

" מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי" הוא פזמון ידוע לחנוכה ולו שישה בתים, והוא מתאר נִסים וישועות שאירעו לישראל. אבל הבית הרביעי עוסק דווקא בפורים ובמזימתו של המן להשמיד את עם מרדכי, וזו לשונו בסופו:

רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ

רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו עַל הָעֵץ תָּלִיתָ.

כלומר אתה, הקב"ה, רוממת את מרדכי, ואת שם המן מחית, וכאן נכונה הפתעה: רוב בניו... על העץ תלית?! והרי הכול יודעים כי עשרה בנים היו לרשע, וסופם - " וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן תָּלוּ " (אס' ט:יד), כלומר את כולם, ומה עניין 'רוב' לכאן?

התמיהה תיעלם אם נזכור שהפיוט כתוב בלשון המקרא, ובלשון זו "רוב" פירושו הרבה, ריבוי, שפע ותו לא, כגון: " לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' " (יש' א:יא) והכוונה - שפע זבחיכם, או " בְּרָב-עָם הַדְרַת-מֶלֶךְ " (מש' יד:כח); " וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ " (תה' מט:ז) ועוד הרבה.

מכאן ברור כי "רוב בניו" פירושו "את בניו הרבים (כולם) על העץ תלית". יתר על כן, הצירוף 'רוב בניו' מצוי במגילה עצמה: " וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן (לאוהביו) אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְרֹב בָּנָיו " (ה:יא), כלומר בניו הרבים, ומשם נטל הפייטן.

המשמע של 'רוב' בימינו (יותר ממחצית, הפך של מיעוט) ראשיתו בלשון חז"ל (כגון: רובו ככולו, הולכין אחר הרוב), ומעניין בהקשר זה סיומה של מגילת אסתר, שבו נאמר על מרדכי " וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו " (י:ג). הפשט הוא כדלעיל: "רצוי לאחיו הרבים", אך חז"ל דרשו עפ"י 'רוב' שבפיהם: "לרב אחיו ולא לכל אחיו". [4]

 

מסביב לסביבון

המונח סְביבון נהפך לאחד מסמלי החנוכה, ולפיכך נדמה לעתים שהוא קיים בעברית מאז ומעולם. כדאי לדעת כי הוא חידושו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה, ואם כן, הוא חידוש "טרי" למדיי. איתמר בן אב"י מתפאר בספר זיכרונותיו, שראה אור לאחר מותו, שחידש מילה זו בהיותו כבן 5.

מעטים יודעים כי קדמו לסביבון הצעות שונות אף משונות, אך הן לא הִכו שורש. מנדלי מוכר ספרים הציע חזַרזַר, ובאחד מסיפוריו הוא כותב: "בלילי חנוכה הקטנים מגלגלים על השולחן את החזרזר". לשורש חז"ר יש גם משמע של סיבוב, כדברי המשנה "רוכלין המחזרים בעיירות" (מעשרות ב, ג), ומכאן מן הסתם חידושו. יהודה שטיינברג, בעל המילון המקראי "משפט האורים", הציע גלגּלון, ויש שהציעו סַבסָב, ובמילון גור רשומה גם פַּרפָּרָה או פַּרפֵּרָה. [5] ביאליק העלה את ההצעה כִּרכָּר, שכן לכַרכֵּר פירושו לחוג ולהסתובב, כנאמר על דוד המלך: " מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי ה' " (שמו"ב ו:טז). הוא אף שילב את חידושו זה בשיר ילדים ידוע שכתב: "דודי הביא כִּרכָּר לי, כִּרכָּר עופרת יצוקה; יודעים אתם לכבוד מה? לכבוד החנוכה". הגננות והמורים בארץ ישראל אהבו מאוד את השיר אך העדיפו את הסביבון ושיבצוהו בשיר של ביאליק תמורת כרכר. כך גבר הילד איתמר על כל המחדשים האחרים, וסביב סביבונו אנו סובבים עד היום. יש אומרים כי ביאליק התרשם מאוד מן הסביבון, ולימים חידש באותו המשקל את 'עפיפון'.

 



1    ב ספר השרשים שלו (ערך בר"ך) מבהיר אבן ג'נאח שנתכוון למקור המשמש לציווי (כמו שָמוֹר = שְמור, נ"נ), אולם לדעתנו עדיף לראות בו צורת ציווי ההולמת כאן היטב.

[1]    השוו: " וְכָל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ... כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן" (אס' ג:ב).

[2]    וכן ראו דב' ב:ו.

[3]   ומכאן "המשביר" של ימינו.

[4]   וראו רש"י וראב"ע לפסוק.

[5]    כנראה בעקבות פורפירה הערבית, והוא מגדירה סביבון.