אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 683

פרשת מקץ, תשס"ז

"הלא לא-להים פתרונים, ספרו נא לי"

נילי סמט

דוקטורנטית במחלקה לתנ"ך

בפרק מ"א יוסף נקרא אל פרעה כדי לפתור את חלומותיו, והוא עושה זאת באופן קולע ובהיר: תחילה הוא מציין את אחדותם של שני החלומות (כה1), [1] ואחר כך את אופיים הנבואי (כה2) והסמלי (כו-כז). לבסוף הוא מציין את משמעותו המעשית של פתרונו בתארו את 14 השנים העתידות לבוא על מצרים (כח-לא). פסוק לב, אשר בו מודגש כי החלומות עתידים להתגשם מיד, חותם את פתרונו המוצלח והמלא של יוסף.

ואולם, אף על פי שהפסוק הזה חותם את פתרונו של יוסף, אין הוא חותם את דבריו. להפתעת הקורא, העבד שנקרא מבית הסוהר לפתור את החלום אינו מסתפק במילוי המשימה שהוטלה עליו, אלא מרהיב עוז להוסיף ולהציע לפרעה הצעה אופרטיבית לפתרון בעיית הרעב, אף שלא נתבקש לעשות כך (לג-לו):

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם ... וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל-הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת-אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע. וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ. וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.

הפליאה נוכח תעוזתו של יוסף מתגברת בשים לב לעובדה שהצעתו יכלה להיות שלמה גם ללא האמור בפסוק לג. הרעיון לחמש את ארץ מצרים ולקבוץ את אוכל השנים הטובות כדי שיהיה לפיקדון לשנים הרעות נמסר במלואו בפסוקים לד-לו. בחירתו של יוסף לפתוח את הצעתו בהמלצה למנות מנהל נבון וחכם למפעל הכלכלי האדיר שהוא מציע, עוד קודם שתיאר את המפעל עצמו, מביאה לשיא את תעוזתו ואת תחכומו: הקורא הרגיש, אשר התוודע זה כבר לדמותו הכריזמטית והשאפתנית של יוסף, אינו יכול שלא להבחין כיצד יוסף רומז להשית אותו עצמו על ארץ מצרים, ובכך לעשותו משנה למלך; ואינו יכול שלא לחייך בראותו את פרעה, המגיב כפי שתמרן אותו יוסף להגיב, אף שהוא סבור באמת ובתמים שמינויו של יוסף לתפקיד הוא רעיון שנולד במוחו שלו, לאחר שהתייעץ באופן בלתי תלוי עם עבדיו (לז-מ):

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל-עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

המהלך הפוליטי המבריק של יוסף מבטא שני כישרונות דיפלומטיים חשובים המאפיינים אותו: האחד – היכולת לזהות שעת כושר ולנצלה בחכמה תוך שימוש מרבי בזכות הדיבור שניתנה לו; והאחר – היכולת למשוך בחוטים כך שפרעה לא יחוש בדבר, ויסבור לתומו כי הוא אשר יזם את הרעיון אליו כיוון אותו יוסף.

השימוש בשני מהלכים טקטיים אלה אינו אפיזודה חד-פעמית. לכל אחד מהם ישנה דוגמה נוספת במקום אחר בסיפור יוסף.

 לשימוש בטקטיקה הראשונה אנו עדים כבר בפגישתו של יוסף עם שר המשקים בפרק מ'. גם שם יוסף פותר חלום, וגם שם, ממש כבעמדו לפני פרעה, הוא מנצל את רשות הדיבור שקיבל ואינו מסתפק בפתרון אלא מוסיף מיד בקשה הנגזרת ממנו (יב-יד):

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף ... בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל-כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס-פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. 

יוסף יודע כיצד לשלוח לחמו על פני המים, וברבות הימים, כשימצאהו בארמון פרעה, ישכלל את השיטה: לא עוד בקשה מפורשת, אלא רמז דק ועדין.

הטקטיקה השנייה מתגלה שוב בפרק מ"ה, בהתוודע יוסף לאחיו. מעשִי כדרכו, הוא מסיים את סצנת הגילוי המרגשת במסקנה אופרטיבית (ט-יא):

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל-אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל-תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ-גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ... וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ. וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי-עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן-תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל-אֲשֶׁר-לָךְ.

יוסף תכנן הכול, עד הפרט האחרון: את ירידת אביו וכל משפחתו למצרים, את השמירה על מקור פרנסתם באמצעות הורדת הצאן והבקר עִמם ואפילו את מקום מושבם – ארץ גושן. והנה אנו מוצאים בסמוך את פרעה מצווה ציווי דומה מאוד, המוצג כיָזמה שלו (טז-כ):

וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף אֱמֹר אֶל-אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת-בְּעִירְכֶם וּלְכוּ-בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן. וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ. וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת-אֲבִיכֶם וּבָאתֶם. וְעֵינְכֶם אַל-תָּחֹס עַל-כְּלֵיכֶם כִּי-טוּב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, לָכֶם הוּא.

בדומה למתואר בפרק מ"א, גם כאן פרעה מתייעץ עם עבדיו, וגם כאן הוא בא לידי מסקנה עצמאית התואמת במפתיע את תכניותיו המוקדמות של יוסף. שלא כבפרק מ"א, אין התורה מגלה כאן באלו חוטים משך יוסף וכיצד בדיוק הביא שיישמע הקול בבית פרעה. אך ברור, כי יוסף שוב מצליח להביא את פרעה למלא את רצונו, בעודו סבור כי הוא עושה רצון עצמו. יש לציין שהפרט היחיד המופיע בתכניתו של יוסף אך נעדר מדברי פרעה הוא מקום הישיבה – ארץ גושן; לאחר זמן יוסף מצליח להסדיר גם עניין זה, כשהוא מתדרך את אחיו כיצד להופיע בפני פרעה כדי להשיג את התוצאה הרצויה (מז:א-ו).

עמדנו אפוא על דפוס פעולה עקיב המאפיין את יוסף, דיפלומט מזהיר השואף לגדולות, היודע לזהות הזדמנויות ולנצלן עד תום בחכמה ובדרכי עקיפין. מבחינה זו, עלייתו המטאורית של יוסף היא תוצאה ישירה של תכניותיו ושל פעולותיו, ואינה מקרית; יוסף מוביל את גורלו ואינו מובל על ידו. ואולם, אם נבדוק כיצד יוסף עצמו רואה את הדברים, נקבל תמונה שונה בתכלית. בכל שלוש הדוגמאות שהבאנו לעיל יוסף מביע את דעתו המפורשת על זהותה של היד המכוונת את המאורעות: [2] בעמדו לפני פרעה בפרק מ"א הוא אומר (כה-לב): "בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה... אֵת אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה... אֲשֶׁר הָאֱ-לֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת-פַּרְעֹה... כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱ-לֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱ-לֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ". [3] בפתרו את חלומות השרים בפרק מ' הוא אומר: "הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים" (פס' ח), ובהציעו לפני אחיו את תכניותיו בפרק מ"ה הוא אומר (ה-ט): "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וְעַתָּה לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים... שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל-מִצְרָיִם".

דווקא במקומות בהם מובלטת ביותר פעולתו המחוכמת והמוצלחת של יוסף, הוא מייחס את כל הצלחתו להשגחה העליונה. שם שמים השגור על פיו של יוסף [4] אינו נזכר כאן במקרים בהם קצרה יד אנוש מלפעול, בהם יוסף פסיבי ומצפה אך לרחמי שמים. דווקא כאשר יוסף מגייס את כל כישוריו לפעולה אנושית אשר תניע את חייו ואת גורלו קדימה, מתגלה יד ה', המצליחה את מעשיו שלו, בידו שלו: "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" (ל"ט:ג). [5]

יוסף מבטא תפיסה לפיה אין כל סתירה בין פעולה אנושית לישועה א-להית. הוא רואה בחתירתו למיצוי מלא של כישרונותיו את הגשמת דבר ה', אשר נטע בו כישרונות אלה, ובניצול ההזדמנויות הנקרות בדרכו את מילוי שליחותו של ה', אשר יצר הזדמנויות אלה. כך הוא פונה לשרי פרעה בבית הסהר: "הלא לא-להים פתרונים, ספרו נא לי" (מ:ח). מן הסיפא עולה שהביטוי "לא-להים פתרונים" אין פירושו שאין אדם יכול לפתור את החלום. [6] אדרבא: איש אשר רוח א-להים בו יכול ואף צריך לפתור את החלום, אך להבין שלא בחכמתו פתר אותו אלא ברוח אשר נתן בו א-להים. השקפה זו מאפיינת לא רק את אישיותו של יוסף אלא אף את רוחו של הסיפור כולו, המסופר בשני מישורים: הצלת משפחת יעקב מכליה ברעב באמצעות עלייתו של יוסף לגדולה היא תוצאה של תכנית א-להית מחד גיסא ושל פעולה אנושית נמרצת מאידך גיסא.

תפיסה היסטוריוסופית זו מתבטאת גם במקומות אחרים בתנ"ך, והיו מחוקרי המקרא אשר כינו אותה "סיבתיות כפולה". אחד הבולטים שבחוקרים אלה, אשר הקדיש רבים ממחקריו לחשיפת עקרון הסיבתיות הכפולה במקרא ולהעמדתו כאחד מעמודי התווך של מחשבת המקרא, הוא סבי, פרופ' יהודה אליצור ז"ל. פרופ' אליצור היה ממייסדי המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, ויום פטירתו חל בשבת זו. יהי עיון זה נר לזכרו הברוך.



[1]     כבר ציינו כמה מן המפרשים שהחידוש העיקרי בפתרונו של יוסף הוא האבחנה שחלום פרעה אחד הוא. ראה בעיקר אצל מ' שטרנברג, 'מיבנה החזרה בסיפור המקראי: אסטרטגיות של עודפות אינפורמאציונית', הספרות 25 (1977) עמ' 109‑150. והשווה עוד למאמרו של נ' אביעזר, המראה כי רעיון דומה טמון בדבריו של רש"י ("חלומות פרעה ופירוש רש"י", דף שבועי לפרשת מקץ, תשס"ב [מס' 423]).

[2]     התבטאויות דומות למצוטטות כאן בעניין מקומה של ההשגחה העליונה בסיפור יוסף מובאות גם במקומות אחרים בסיפור יוסף. מקוצר היריעה הבאנו כאן רק את אלה המופיעות בשלוש הדוגמאות שנדונו לעיל.

[3]     הדגשתו היתרה של יוסף את תפקידה של ההשגחה העליונה נופלת כאן על אוזניים קשובות. פרעה לומד את השיעור שביקש יוסף ללמד, ובעקבותיו מייחס גם הוא את כישרונותיו של יוסף לאלוקים: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה ... הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱ-לֹהִים בּוֹ ... אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱ-לֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת אֵין-נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ (לח-לט).

[4]     השווה רש"י לט:ג.

[5]     ודוק: הפועל "מצליח" כאן, שלא כבעברית חדשה, הוא פועל גורם: לא ה' עצמו עושה את המעשים, אלא יוסף עושה אותם וה' מצליחם בידו.

[6]     גם במקרה הזה יש פער בין משמעותו המקורית של הביטוי ובין שימושו בעברית החדשה. הביטוי "לא-להים פתרונים" בלשוננו מבטא, בדרך כלל, תעלומה שאיננה ניתנת לפתרון אנושי.