אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 707

פרשת שלח, תשס"ז

בין השתדלות לאמונה

מאיר רוט

דוקטורנט במחלקה לפרשנות ותרבות

פרשת המרגלים מורכבת מכמה פרשיות, וכל אחת מהן מעוררת קשיים מצד עצמה. להלן ננסה להציג הסבר כולל שבאמצעותו נקשור את רצף האירועים קשר קוהרנטי הן מצד העקרונות העיוניים הן מצד התובנות הפסיכולוגיות, ונלַכד את רכיבי האירועים לרצף שלו היגיון פנימי משלו.

מנהיגות של משה

אחת הבעיות המתעוררות למקרא הפרשה היא מנהיגותו של משה. לקורא בפרשתנו נראה שמשה פועל על פי צו ה': "שלח לך אנשים ויתֻרו את ארץ כנען" (יג:ב), אך לא כן סיפור המעשה בספר דברים (א:כב-כג):

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.

אם מצרפים את שני התיאורים זה לזה, מתקבל סיפור חידתי שמזמין השלמות והשערות. לפי המסופר בדברים היָזמה לשליחת מרגלים באה מהעם, שביקש להחיש את הכניסה לארץ. האם אין בצורה זו של קבלת החלטות כדי להעיד כביכול על חולשתו של מנהיג הנגרר בעקבות פטיציה עממית מקיפה, [1] כדי לעשות את מה שמתבקש מכל מנהיג שקול העומד לפני מלחמת כיבוש? יתרה מזו, האם לא היה מוטב שהחלטות על הכנות למלחמה יתקבלו בפורום של מנהיגים, זקני העם, למשל, ולא במין פרלמנט אתונאי דמוקרטי? לא זו אף זו, משה מגלגל את האחריות על העונש האישי שלו בעקבות אירועי המרגלים על ראשי ההמון: " גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם" (דב' א:לז) . [2] האין למנהיג אחריות גם על החלטות כושלות?

      נראה, שיהיה פשטני להציג את משה כמי שעשה מה שעשה מתוך חולשת דעת של מנהיג שאינו יודע לעמוד בלחצי ההמון, כיוון שעצם שליחת מרגלים נמצאה ראויה לא רק בעיני משה אלא גם בעיני ה', כנאמר בפרשתנו. [3] יש אפוא לחפש סיבה עמוקה מזה לכשל שבשליחת מרגלים שבגינו נגזר על דור המדבר למות במדבר.

התפתחות המושג "מלחמה"

כדי להבין את הדילמה המוסרית-דתית שעמדה לפני בני-ישראל טרם כניסתם לארץ נברר תחילה מה היו מושגי המלחמה של דור יוצאי מצרים. עד לרגע היסטורי זה חוו ישראל שתי מלחמות בלבד. המלחמה הראשונה הייתה מלחמת ה' במצרים על ים סוף. באותה עת לא נצטוו בני ישראל אלא לשתוק: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמ' יד:יד). אפשר לפרש פסוק זה אפילו כציווי להימנע מן התפילה. הבקשה להסות את הזועקים יכולה להתקבל כדגש מכוון המראה שמלחמה זו היא נס גמור ואין היא זקוקה אפילו להשתדלות של תפילה. [4]

      המלחמה השנייה הייתה מלחמת עמלק. שלא כקודמתה, מלחמה זו התנהלה בהשתתפות שני צבאות יריבים, ועוד היא נבדלת מקודמתה, שכאן התפילה והאמונה היו כלי מלחמה עיקריים בהכרעת המערכה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמ' יז:יא). [5] מלחמה זו ניהלו לוחמים שבחר יהושע ששימש שר הצבא. אף שאפשר לראות במלחמה זו נס; צבא בלתי סדיר שגויס אד-הוק מכריע או על כל פנים מניס אנשי מלחמה מנוסים, הרי יש ירידה באופייה הניסי לעומת המלחמה במצרים. לא זו בלבד שבני-ישראל נאלצו לאחוז בחרב, אלא כפי הנראה היו אבֵדות גם בצד הישראלי, כאשר "גבר עמלק".

      התורה בראשית פרשת בשלח רומזת שלעתיד לבוא, בעת כיבוש ארץ כנען, תהיה המערכה פחות ופחות ניסית מקודמותיה, והיא עלולה לגבות קורבנות כבדים. על אופייה הטבעי של מלחמה זו אנו למדים מהחשש מחוויית המלחמה הקשה בעת היכנסם לארץ: " ולֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמ' יג:יז). מכאן שיוצאי מצרים התמודדו עם בעיה תיאולוגית קשה בטרם גיבשו את אמונתם: מצד אחד הקב"ה מנהל את עולמו ומשגיח על ברואיו ואף הבטיח את ארץ כנען לדור יוצא מצרים, מאידך מלחמות מתנהלות בדרך הטבע, ומי שמכין את הצבא ואת המודיעין שלו הכנה מיטבית יהיה בעל סיכויים טובים לזכות במערכה בזמן קצר ובמעט אבֵדות. זאת הדילמה הדתית-מוסרית המוכרת במסורת היהודית: אמונה וביטחון לעומת השתדלות אנושית. דילמה זו קיימת גם ברמת הפרט, ואולם היא מסתבכת כאשר היא מופיעה ברמת הכלל, שאז אפשר לגייס בכפייה את כל המשאבים הלאומיים כדי להכריע את מערכה. כפי הנראה, משה לא הסתיר מדור יוצאי מצרים שהמלחמות הצפויות יהיו כדרך הטבע, כפי שניתן לראות זאת מן ההנחיות שהנחה משה את המרגלים, שכללו מידע אסטרטגי חשוב, [6] ולכן מן החכמה לאחוז במידת ההשתדלות המרבית. [7]

      בהנחה שהמלחמות תתנהלנה בדרך הטבע, יש שתי סכנות למי ששוקל רק שיקולים ריאליים: סכנה אחת כרוכה בהצלחה. התורה מזהירה מפני הצלחה גורפת הודות לחריצות והשתדלות אנושית ראויה: "וישמַן ישֻרוּן ויבעט" (דב' לב:טו). אך יש סכנה אחרת, חמורה לא פחות, והיא הכישלון. מי ששוקל את שיקוליו רק במישור הריאלי יכול ליפול ברוחו נוכח בירור יחסי הכוחות כפי שהם עולים מתוך ניתוחיו. כפי הנראה, דברי המרגלים הם ניתוח ריאלי של אנשים שהיו שם וראו מה שראו. יוצא אפוא שפרשת המרגלים מציגה תמונה המראה כיצד אפשר להפסיד מלחמה עוד בטרם 'נורתה הירייה הראשונה', כאשר השיקולים הריאליים מאפילים על אמונה וחזון.

בכייה לדורות

האווירה המשתררת בעקבות דברי המרגלים היא של קולות בכי וזעקות שבר במהלך הלילה. בכי זה הוא שיצר את מטבע הלשון המפורסם "בכייה לדורות". בדרך כלל רוב המשתמשים בניב זה חורגים ממשמעותו המקורית – בכי שווא, יללה לא מוצדקת הגורמת בתהליך של מידה כנגד מידה אסונות רבים בדורות שלאחר מכן. [8] לאחר התגובה הראשונה נתפס העם לבהלה, ועד מהרה היא תורגמה לנרגנות ועברה למרידה גלויה: "וַיֹּאמְרוּ... נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (יד:ד).

      אף שמשה ראה את הדרישה לשליחת מרגלים באור חיובי, נוכל לנסות לשחזר את הבדלי ההשקפות בין משה לעמו. על משה אפשר לומר שלא זו בלבד שהאמונה וההשתדלות היו כרוכים יחדיו לבלתי הפרד, אלא שלא היה לכל אחד מן הרכיבים קיום עצמאי כלל. אבל על העם החי רק את החיים הריאליים - ההשתדלות היא כל התורה כולה! כנראה, כעבדים שזה עתה יצאו לחירות, בהיותם נטולים כל חזון של אמונה, הם ראו במלחמה מושג שבו יש רק קטגוריות של חזק וחלש. חייהם כעבדים היו תלויים בהישרדות פסיבית, ומן הסתם הם למדו להעריץ כוח פיזי. לכן כאשר ברור היה שמאזן הכוחות שלילי מבחינתם, הם ביקשו למשוך את ידיהם מן המאמץ הלאומי ולחזור אל מכורתם המשעבדת והאכזרית אבל המוכרת היטב. אולי עכשיו יובן מפני מה בא משה חשבון לפני מותו עם עדת מונהגיו. לדעתו, המלחמות שעל ים סוף ומלחמת עמלק היו צריכות לאלפם בינה בדבר הצורך בחזון ובאמונה. אלא שמניסיונו המר למד משה (לא בפעם הראשונה) שאין הנִסים משאירים את רישומם על העם לזמן רב.

מלחמת המעפילים

דומה שבכל פרשת המרגלים הפרשייה של מלחמת המעפילים היא נקודת מהפך תמוהה מאוד. לאחר לילה של בכי ולאחר מותם של עשרת המרגלים "מוציאי דיבת הארץ רעה", ולאחר הבשורה הקשה שהם עתידים להיות במדבר עד מותם, מפציע יום חדש עם רוח חדשה. בסוף פרק י"ד (מ-מה) מתואר:

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.

כיצד אפשר להבין את הרוח החדשה שפיעמה בעם? אפשר לראות בקריאת הקרב החדשה מעין רצון לתקן את רפיון הידיים של אתמול, מעין חזרה בתשובה על החטא. אין כאן רק הפכפכות של המעפילים לראש ההר, אלא אפשר להציע הסבר שיש בו היגיון פסיכולוגי. הלך הרוח החדש הוא התגובה של אנשים העושים חשבון מפוכח של תוצאות מעשיהם. לאור תגובתם הפחדנית והתבוסתנית בלילה החולף החליטו לשנות באחת את האוריינטציה הנפשית. יש כאן בדק בית פנימי במישור הריאלי. אם הם מואשמים בפחדנות, משמע שהם צריכים להתחזק עוד ועוד בצד ההשתדלות, ושומה עליהם לגייס כוחות נפשיים של מסירות נפש. באחת מתארגנת קבוצת לוחמים עזי נפש המוכנים להעפיל לראש ההר ולפגוש פנים אל פנים את המסוכנים שבאויביהם – את הכנעני ואת העמלקי.

      אך כמו בכל טרגדיה, העיוורון הוא שמוביל את המעפילים לאָבדנם. ראייתם החד-ממדית מכשילה אותם שוב. הם מבקשים לכפר על פחדנותם על ידי מעשי גבורה הגובלים במסירות נפש ללא שום חשבון אישי, ומוכנים לצאת למלחמה בלי שיקבלו עזרה רוחנית וסעד דתי. הלוחמים במלחמת המעפילים חושבים רק חישובים ריאליים ללא חשיבה עיונית רוחנית: ינצח מי שיש לו רצון חזק משל היריב! ינצח מי שמוכן להקריב יותר מן היריב! הם מתחפרים בעמדותיהם בלי להבין ולהשכיל מן ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שללא אמונה וללא חזון אין ערך למסירות הנפש, תהא העילאית ככל שתהא. זאת הסיבה לאותה ישיבה ארוכה במדבר, כפי שמופיע בפסוק המסכם את פרשת המרגלים: "וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם" (דב' א:מו).

 



[1]   רש"י מאיר את עינינו שהביטוי "ותקרבון אלי כלכם" רומז על פריעת סדר כללי ופירושו: "ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים". בתיאור זה טמון יותר מרמז לכשל ראשון במעשה שליחת מרגלים, ואולי יש בו כדי להסביר את הפורענות העתידה להתרחש.

[2]   לפי פשט הכתובים נראה, לכאורה, שחטא המרגלים גרם שמשה לא ייכנס לארץ. בסוגיה זו התחבטו פרשנים רבים, וראו מאמרו של הרב בן ציון קריגר, דף שבועי לפרשת דברים, תשנ"ט (מס' 297).

[3]   אף שאחדים מן הפרשנים מסייגים את הסכמת ה', ראו רש"י וכן בבלי סוטה לד ע"ב.

[4]   מאלפים דבריו הקצרים של אבן עזרא על אתר: " 'ואתם תחרִשון', הפך 'ויצעקו בני ישראל' ".

[5]   רש"י מפנה אותנו למשנה במסכת ראש השנה (כט ע"א) הרואה בידי משה אינדיקציה לדבקות הכוחות הלוחמים באמונה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים".

[6]   הפרשנים מנסים לראות בהוראות שנתן משה למרגלים חלק מן התפיסה של עולם ריאלי, שבו עולם כמנהגו נוהג. הרשב"ם מפרש ברוח זו: " 'וראיתם את הארץ מה היא'- אם היא בתחילתה ארץ יערים או חלקה או ארץ מטוננת ולחה, כי לפי מה שתראו את הארץ תכינו לו כלי מלחמה לסתת את היערים ולהכין הליכת חיילותיכם. כי בטוחים היו (שה') יתן להם את ארץ כנען אך לא בלא טורח כי אם בעניין ערכי מלחמה".

[7]   הרב דסלר מציג בפרשה זו פן הפוך. כחלק מתפיסתו את הקשר בין ביטחון להשתדלות הוא מבקש לעצב השקפת עולם שבה ההשתדלות היא פחיתות למאמין ולעתים אף חטא ממש. כך הוא מסביר את חטא המרגלים כחטא ההשתדלות, שהרי היו צריכים לסמוך על אמונה בלבד. ראו: מכתב מאליהו כרך א' עמ' 187 -195.

[8]   "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חנם - ואני קובע לכם בכייה לדורות", בבלי סוטה כט ע"א.