אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 799

פרשת תצוה, תשס"ט

שמן המשחה

זכריה דורי

דוקטורנט במחלקה לתולדות ישראל

שמן המשחה נזכר כמה פעמים בפרשתנו. בני אהרון נמשחו בשמן המשחה לקראת כניסתם לתפקיד ( כח:מא), אהרון נמשח אף הוא ( כט:ז), וגם כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה (כט:לו). להלן נתמקד במרכיביו וברקיחתם ובייעודו של שמן המשחה.

 שמן המשחה מורכב מארבעה סממנים [1] שהם חומרים המדיפים ריח ובלולים בשמן זית לקבלת משחה. המרכיבים של שמן המשחה הם מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם. בלשון הכתוב: " מָר‑דְּרוֹר... וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם... וּקְנֵה-בֹשֶׂם... וְקִדָּה... וְשֶׁמֶן זַיִת הִין " [2] (שמ' ל:כג-כד). תמיסה זו הוכנה פעם אחת על ידי משה, נסמך לה התואר "קֹדש" והיא נשמרה לדורות: " וַיַּעַשׂ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה קֹדֶשׁ וְאֶת- קְטֹרֶת הַסַּמִּים טָהוֹר " ( שמ' לז:כט). המקורות ההלכתיים נותנים הוראות ברורות להכנתו של שמן המשחה: אסור להוסיף או לגרוע ממרכיביו, אסור לרקוח כמותו, וזר שימשח ממשחת הקודש דינו כרת:

אחד הסך את עצמו ואחד הסך את אחרים חייב. או יכול אפילו סך ממנו בהמה וכלים וגוים... או שסך בו מתים יהא חייב? תלמוד "על בשר אדם לא ייסך" (שמ' ל:לב) יצאו אלו שאיני קורא בהן אדם (מדרש הגדול, שם).

איסורים אלה אינם חלים אלא על המשחה שהכין משה (כריתות ה עא), ועוד נאמר: "המפטם את השמן והמפטם את הקטורת והסך בשמן המשחה כל אלו חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת" (כריתות פ"א מא- מב).

 מלבד ייעודם לקדש אנשים וכלים לעבודתם, נתפסו סממני שמן המשחה והקטורת (הנזכרת יחד עמו במקומות רבים) כסמלים:

א. סמלי תחושות:

וזאת התרומה... בשמים לשמן המשחה זה החוטם ולקטורת הסמים זה הפה והחיך כשם שהאש מעלה ריח הקטורת כך החיך טועם את הטעמים (מדרש הגדול שמ' כה:ג).

ב. זיכרון ריח – מבניין לגלות ולגאולה:

בשמים לשמן המשחה - כדי שיהיה ריחן נודף לעתיד לבוא שנאמר (הו' יד:ו): "וריח לו כלבנון" ולקטרת הסמים ‑ כדי שיזכו לעלות מן המדבר דכתיב (שיה"ש ג:ו): " מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה " (שם שם כה:א)

ג. ברכת שמים על הארץ להניב תנובה:

בשמים לשמן המשחה - זה הטל שהוא יורד ומבשל את הפירות. ולקטורת הסמים - אלו הגשמים (שם ז).

אופן המשיחה ותכליתה

המשיחה היא מריחה או סיכה על גוף חי או חפץ דומם למינוי והקדשה לתפקיד במשכן ובמקדש, כדברי ה' למשה:

וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת, וְאֶת- הַשֻּלְחָן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמְּנֹרָה וְאֶת-כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת-מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַכִּיֹּר וְאֶת-כַּנּוֹ... וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי ( שמ' ל:כו‑ל).

חז"ל השוו והקבילו בין הבריאה בששת הימים לבניית המשכן. ההקבלה אחרונה שבהן: "בשישי נברא אדם והכניסו לגן עדן לעבדה ולשמרה וכנגדו ניתקן אהרן ובניו ונמשח הוא ובניו לבוא אל אהל מועד לעמוד לשרת לפני ה'" (מדרש הגדול שמ' לה:לא).

אלה הנמשחים על פי מקורות חז"ל:

נמשח משכן וכל כליו, אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים ואפלו כהן גדול טעון משיחה. ואין מושחין מלך בן מלך. אם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה ויואש מפני מחלוקת של עתליה ויהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ( תנחומא שמ' ל).

במשיחה הראשונה, לאחר שמשה התקדש בענן, ושמע בציווי כי כל כהן המתמנה לעבודה חייב במשיחה, משח את אהרון, ואהרון משח את בניו. [3] באשר למלכים, מלכי בית דוד נמשחים רק כאשר יש מחלוקת מי ימלוך. שאול נמשח כמלך ראשון על ישראל, וממנו עברה המלוכה לדוד, שנמשח לראש השושלת עד עולם. זאת למדים מהמקור התלמודי הבא:

מלך בתחילה טעון משיחה, מלך בן מלך אינו טעון משיחה שנאמר (שמ"א טז: יב): "קום משחהו כי זה הוא". זה - טעון משיחה אין בנו טעון משיחה. אבל כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעונין משיחה וכולו קיים לעתיד לבוא שנאמר: (שם ל:לא) "שמן משחת קודש יהיה זה לדרתיכם" (ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג).

במשיחת הכלים נאמר:

"ומשחת בו את אהל מועד" – מלמד שאין כל הכלים מתקדשין אלא במשיחה וכן הוא אומר "וימשחם ויקדש אותם" (במ' ז:א) או יכול יהיו כל הכלים טעונין משיחה לדורות, תלמוד לומר אשר ישרתו בם בקדש (שם ד:יב) בשירות בלבד הן מתקדשין (מדרש הגדול, שמ' כט:כו).

המדרש דן גם בשאלה כיצד מתבצעת המשיחה של כל אחד מהנמשחים:

כיצד מושחין את כלי המשכן? לוקח מן השמן ומושח בארבע אצבעות בתוך הכלי... וכיצד מושחין את הכהן? צק את השמן על ראשו עד שירד על זקנו ועל בגדיו שנאמר (תה' קלג:ב): " עַל‑הַזָּקָן, זְקַן-אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל-פִּי מִדּוֹתָיו " וסך ממנו על מצחו כמין כף יוונית [כף או כ'י יוונית צורתה   X ] וכך משחו כהן על מצחו.

ואותו מדרש דורש לפסוק: "'ו ְ לָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ ' (שמ' כט:ז) - צק מן השמן על ראשו וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי יווני" (מדרש הגדול שמ' כט:ז). ועוד: "תנו רבנן מושחין את המלכים כמין נזר ואת הכהנים כמין כי" (הוריות ה, עב).

 מלכי ישראל לא נמשחים אלא מפני המחלוקת, ולא בשמן זית אלא בשמן אפרסמון, כפי ששנינו: "מלכי בית דוד מושחין. מלכי ישראל אין מושחין. ואם תאמר מפני מה משחו יהוא בן נמשי – מפני מחלוקת, יורם בן אחאב... כדאמר רב פפא באפרסמא דכיא" (כריתות ה ע"ב). מלכי ישראל הפחותים ממלכי בית דוד נבדלים גם בסוג השמן ובכלי המשיחה על פי האמור: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל-שְׁמוּאֵל ... מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית‑הַלַּחְמִי " (שמו"א טז:א), ואילו את מלכי ישראל מושחים בפך (מאור האפלה, שמ' ל). על הסיבה להבדלי הכלים נאמר: "שאול ויהוא נמשחו מן הפך שהיתה מלכותן מלכות עוברת. דוד ושלמה נמשחו מן הקרן שהיתה מלכותן מלכות קיימת" (ירושלמי סוטה פ"ח ה"ג). אבל "משנגנז ארון, נגנזה צלוחית שמן המשחה ומשחו מלכים בימי בית שני בשמן אפרסמון" (שם). ומקור אחר כותב: "ובבית שני לא היה להם שמן המשחה לפי שהוא מכלל דברים שגנז אותן המלך יאשיהו ולפיכך היו כהנים גדולים לובשין הבגדים בלבד" (מאור האפלה שם). ברור שבימי בית שני לא משחו בשמן המשחה הקדוש והמקורי, אך ייתכן שלעתים משחו בשמן אפרסמון כפי שמשחו את מלכי ישראל בימי בית ראשון. והיכן מושחים? "תנו רבנן אין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותם" (כריתות, שם).

רקיחת המשחה

הרקיחה היא עשיית המשחה על כל מרכיביה: " וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה " (שמ' ל:כה). מי שהתמחה ביצירת הבשמים, המרקחות והתמרוקים נקרא "רוקח" או "רוקחת". שמן המשחה נרקח והוכן מארבעת הסממנים ופוטם בשמן זית במידת הין אחד. הפיטום הוא הרכבת התערובת והעשרתה בחומרים ייחודיים אחרים. וזה לשון חז"ל:

כיצד עשה משה רבינו שמן המשחה לקח אלו הארבעה סממנין במשקלן ושחק כל אחד מהן לבדו ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כחן במים ונתן על המים שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן לבדו והניחו בכלי לדורות שנאמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדרותיכם" (שם ל:לא) ולא נעשה שמן המשחה אלא זה בלבד (מאור האפלה שמ' ל וכן מדרש הגדול ל:כה).

על רקיחת המשחה לומדים מאיוב: " יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה " (מא: כג). כלומר אבקות סממני הבושם הושרו במים כדי למצות מהם את חומרי הבושם (מיני שמנים אתריים אליפטיים או ארומטיים ריחניים). החשוב שבהם הוא האתר דו-אתילי שבנוסחתו הכימית נמס מעט במים ויותר בממִסּים אורגניים כגון שמן.

והנה עדות יוסף בן מתתיהו בהכנת שמן המשחה:

אז קידש משה את המשכן ואת הכהנים וטיהרם באופן כזה הוא צווה לכתוש ולהרטיב חמש מאות שקל מור מובחר ומשקל כזה של קידה וקינמון וקנה גם זה מין של בושם במחצית המשקל של הקודמים והין שמן זית מדה הנהוגה במקומנו המכילה שתי כוֹאוֹת אָטִיוֹת לבלול ולרקוח ולהכין משחה מעשה רוקח נותנת ריח טוב ביותר (קדמוניות, ספר שלישי ח, ג).

נס פלאי נעשה בשמן המשחה, שכמותו הייתה קטנה למדיי; חלק ממנו נבלע בכלי החימום, ביורה, חלק התאדה בחימום, כמות מסוימת נשארה בחומרי הבושם, והם "העיקרין" שלאחר מיצוים הורחקו מהתמיסה. ועל אף עשיית המשחה פעם אחת על ידי משה היא שימשה בימי המשכן והמקדש הראשון, וממנה עוד נגנזה לדורות. וזה לשון חכמים:

תניא רבי יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר, הרבה נסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו תחילתו לא היה בו אלא שנים עשר לוג. ראה כמה יורה בולעת כמה עיקרין בולעין ממנו וכמה האור שורף בו נמשח משכן וכל כליו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים (ילקוט שמעוני, כי תשא, שפח).

ואסיים במילות השיר של מחבר "המדרש הגדול" רבי דוד עדני:

" יקבץ שארית עמו ויבנה בית מנוחו/ ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו/ כן יאמר בעל הרחמים "



[1]  שמ ' ל: כג-כד, כריתות ה, רמב"ם הלכות כלי המקדש פ"א ה"ב.

[2]  לזיהויים של הצמחים הנזכרים ראו: יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן תשכ"ח, עמ' 252‑268 .

[3]   עיינו ירו' יומא פ"א ה"א, יומא ד ע"א, במ"ר יב, טו .