אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 588

פרשת תצוה, תשס"ה

האם מצוות עשיית מזבח הקטרת נמצאת במקום הנכון?

ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

 

רק בסוף פרשת תצווה, אחרי חמישה פרקים שלמים המתארים את עשיית המשכן וכל כליו, כולל בגדי הכהונה, באה המצווה של עשיית מזבח הקטרת, מזבח הזהב (שמ' ל:א). ופליאה היא, משום שמזבח הקטורת הוא אחד מן הכלים הפנימיים, שמקומו בתוך ההיכל, והיה צפוי שהציווי על עשייתו יופיע מיד אחרי מצוות המנורה, כמו ברשימות האחרות של הכלים בסוף ספר שמות (לז:כה; מ:כו). [1]

הספורנו מייחס לדבר זה משמעות רבה ומרחיקת לכת, אך תחילה יש צורך בדברי הקדמה קצרים.

בתורה לא ניתן טעם לעבודת הקטורת, כשם שלא ניתן טעם לשאר עבודות המשכן שנעשו במנורה, בשולחן ובמזבח העולה. ברם, מוסכם שהקטרת קטורת הייתה חלק מפולחן עבודת הא-ל בעולם הקדמון. [2]

ישנם שני מקומות בתורה הקשורים בעבודת הקטורת ומהם ניכר שלעבודה זו, שנעשתה על מזבח הזהב, היה תפקיד מרכזי.

א)                  מיקומו של מזבח הזהב היה ממש לפני קודש הקודשים: "ונתת אֹתו לפני הפרֹכת אשר על ארֹן העדֻת לפני הכפֹרת אשר על העדֻת אשר אועד לך שמה" (ל:ו).

ב)                   לקטורת היה תפקיד של כפרה כללית ביום הכיפורים: "וכפר אהרן על קרנֹתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפֻּרים אחת בשנה יכפר עליו לדֹרֹתיכם קֹדש קָדשים הוא לה'" (ל:י).

על עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויק' טז:יז), והגמרא מפרשת שההשפעה החשובה של עבודתו נובעת דווקא ממעשה הקטורת (יומא מד, א). אם כן הקטרת הקטורת במשכן יש בה סליחה, פיוס וכפרה, וגם מתנה ומנחה ל"ריח ניחוח לה'" (ויק' א:ט). עכשיו נשאלת השאלה העיקרית, מהו הדבר שמסמלת הקטורת, שיש בו כדי להצדיק את התכונות החשובות המיוחסות לה?

אולי המפתח לתשובה נמצא במה שאמרו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: "קטרת מכפרת על לשון הרע" (יומא שם) - עבֵרה חמורה מאוד בין אדם לחברו, שכולנו נכשלים בה. את הקטורת נודבים כמו קרבן מנחה, והיא מסמלת גמילות חסדים, כמו שאמר הנצי"ב: "הקטורת של בית המקדש עיקרו להזכיר לה' זכות גמילות חסדים של ישראל". גמילות חסד נמשלת לבשמים בזה שהיא נאה ומיטיבה לכל אדם. וכמו שהריח הוא התחושה העדינה ביותר והרוחנית ביותר (ברכות פ"ח), כך מעשים מוסריים הם המנחה המתאימה ביותר להביאם כקרבן לפני ה'. עכשיו נוכל להעריך את הפירוש הנפלא של הספורנו:

הענין בכל שאר הכלים במשכן היה באמרו 'ושכנתי בתוכם', וגם העניין של מעשה הקורבנות היה להוריד מראה כבודו בבית באמרו 'ונועדתי שמה לבני ישראל', ואילו הענין של זה המזבח היה לכבד את האל ית' אחרי בואו, לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב.

במילים אחרות, שלא כמו כל שאר עבודות המשכן שנועדו "להוריד" את השכינה, עבודת הקטורת ו'ריח הניחוח' סימלו את גמילות החסדים, המעשים המוסריים של העם שהם הקרבן האמִתי והראוי להביאו לפני ה', כמו שכבר נאמר "באלה חפצתי נאֻם ה'" (יר' ט:כג). ולכן המצווה על עשיית מזבח הזהב והקטרת הקטורת באה רק אחרי עשייתם של כל שאר הכלים.



[1]       הרמב"ן מצביע על הקושי ומפרש שהמילים "ונקדש בכבֹדי" (כט:מג), הבאות קצת לפני פרשת מזבח הקטורת  מרמזות שהקטורת עוצרת את המגֵפה, מידע שמשה ישתמש בו בהמשך (במ' יז:יג).

[2]      לכן הרמב"ם, שלפי שיטתו כל עבודת המקדש, כולל הקטורת, הייתה להרחיק את העם מעבודה זרה ולהדריכם באופן הדרגתי לעבודת הלב, נותן ב" מורה נבוכים " טעם מאד פרוזאי לעבודת הקטורת.