אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 799

פרשת תצוה, תשס"ט

מגילת אסתר – ראיה כלכלית מדינית

שמואל זיילר

הרצליה

הפן הכלכלי במגילה זוכה להדגשה יתרה. גם נושאים שאינם כלכליים מנוסחים בלשון הלקוחה מתחום זה:

כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ.

דבריה אלו של אסתר המלכה למלך אחשוֵרוש הם נקודת המפנה ושיאה של המגילה. כלומר אסתר מביעה התנגדות לתכניתו של המן בגלל חוסר התבונה וחוסר היעילות שבהצעתו. השאלה המתבקשת היא כיצד הגיע מלך של אימפריה אדירה להיות צד בעסקה כושלת, ומהי ההצעה הטובה ממנה שאסתר מציעה.

      התיאור הפרטני של משתאותיו של המלך ונשותיו בפתיחת המגילה נועד לתת לנו את התובנה: זהו מלך קל דעת, נהנתן חסר תקנה ובזבזן של כספי ציבור. נדמה שלעגו של כותב המגילה למלך מתברר מכל שורה ושורה. זהו מלך המקדיש זמן לדיון בהתנהגות נשותיו, ולמרבה השחוק והאבסורד אף משתף בזה את שריו ויועציו. יש להניח שהקצאת זמן ואנרגיה לעיסוק כזה גורעת בהכרח מהזמן והאנרגיה הדרושים לניהול האימפריה שבראשה הוא עומד.

      בזבזנותו של המלך מומחשת בתיאור שלושת המשתאות שבפרק א': משתה האורך 180 יום לכל הקורפוס הדיפלומטי, ""כָל-שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, חֵיל פָּרַס וּמָדַי, הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת". אחריו משתה של שבעה ימים "לְכָל-הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד-קָטָן... בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים". בד בבד זוכות הנשים במשתה משלהן. עושרו ופזרנותו של המלך מתבטאים בריהוט, בכלים, בתפאורה ובהשקעה בתקרובת המתוארים בהרחבה.

      כשנראה למלך קל הדעת שנפגע מרעייתו, המלכה ושתי, הוא מתייעץ ברצינות תהומית עם חכמיו, עם אסטרולוגים, ואף עם שריו הבכירים, כדי להחליט כיצד להגיב על התנהגותה. ואכן לאחר נאום חוצב להבות של ממוכן, מבכירי השרים, מתקבלת החלטה מדינית גורפת בדבר סילוק המלכה מתפקידה והצגת הנושא כאות וכמופת ברחבי הממלכה. לסיפוק צרכיו של אחשורוש בנשים מוקמת מִנהלה האחראית על איסוף מועמדות רבות מכל קצווי הממלכה, ונשים אלו מכשירות עצמן במשך שנה תמימה לקראת מפגש לילי יחיד עם המלך.

      הדעת נותנת שניהול כזה של הממלכה מוביל בהכרח לבעיות פיננסיות, בייחוד אם תיאורי המשתאות ועסקי הנשים הם רק הביטוי החיצוני שלו. אך לבו של המלך אינו נתון לפתרון בעיותיו הפיננסיות ולפיכך קל לו להיתפס לפתרון פלא שמציע לו המן, שר בכיר ואדם אמיד בפני עצמו. האפשרות של העלאת מִסים אינה באה בחשבון, שכן היא עלולה לגרום התמרמרות בקרב ממלכתו. רק כשכלו כל הקִִצים ולאחר מיצוי ההכנסות לפי שיטת מרדכי (ראו להלן) מוטלים מִסים על הארץ ואיי הים (י:א).

המערך המדיני והשלטוני

כבר במשתה עצמו משתקפים סדרי המלוכה הדוגלים במתן חופש תרבותי והתנהגותי, ואולי אפשר אף להניח שהתקרובת הותאמה לכל אדם: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי-כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל-רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ-וָאִישׁ" (א:ח). תרבות זו חוזרת ומשתקפת בכבוד הניתן מצד המערך האימפריאלי למרכיביו. וכך למשל כל הודעה מתורגמת ומבוארת לפי שפתו ותרבותו של המקבל:   "וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל-מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל-עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ" (א:כב). עוד מאפיינים של אחשורוש הם הפכפכנות רבה וחוסר תבונה בניהול ממשל תקין. לדוגמה, נכונותו להעביר בקלות "זכות חתימה" בשם המלכות ללא תקופת הכשרה ובחינה: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת-טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי" (ח:ב).

הבעיה הכלכלית ועצתו של המן

המן הוא הכוכב העולה החדש בממשל. בתוך זמן קצר לא זו בלבד שהוא מתמנה להיות שר בכיר, אלא אף נהיה לראש השרים: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ, וַיָּשֶׂם אֶת-כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל-הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" (ג:א). המן ער למצב הכלכלי המידרדר של חצר המלוכה, ומציע פתרון שיספק את מאווייו שלו ואת צרכי הממלכה גם יחד – רצח עם. פתרון זה אסור שיסתור את אושיות האימפריה - כבוד וחופש הניתן לכל מדינה ולכל עם בממלכה. לפיכך פותח המן את הצעתו לאחשורוש במילים: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ" (ג:ח). כלומר עם שאינו מתנהג לפי התפיסה המדינית של אחשוֵרוש, כיוון שאינו נוהג אף כאורח במדינות אחרות ואינו מתאים את אורחותיו לאלו של מארחיו – "וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם". מצד אחד טוען המן שלמלך לא יהיה כל הפסד מפגיעה מהם – "וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם", ומצד אחר הוא מתחייב בתמורה להשליש סכום נאה, אך קבוע מראש, של "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף" לקופת המלך. לבו של המלך הולך אחר פתרון ה"פלא" הכלכלי שהציע לו המן.

      יש להניח שהמן הממולח חישב כי הכנסותיו יהיו גדולות יותר מהסכום שישלם, והוא יצא נשכר בכסף ובאהדת ההמון שאף יזכה לחלק מהביזה. וייתכן שמסתתר כאן פח קטן שטמן המן לאחשוֵרוש - הוא דורש תקציב התחלתי למימון הפעילות, שכן כתוב בפסוק הסמוך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (ג:יא). ואכן, ליהודים ניתנה התראה של שנה עד מועד אבדנם. מן הסתם ייאלצו למכור את רכושם (ומכורח הנסיבות במחיר מופחת) בטרם ייתפס בידי ההמון.

      למרדכי ואסתר היה ברור שרק הצעה חלופית עם עדיפות בולטת תוכל להסיר את רוע הגזֵרה. בהסתייעות בנִסים1 אך גם תוך סיכון אישי של אסתר המבוסס על השערה (מסוכנת מאוד) שיחסו המיוחד של אחשוֵרוש אליה (בהיותה מסתורית) יהיה חריג לטובה, אסתר מביאה לבסוף לכך שמרדכי יציג בפני המלך הצעה אלטרנטיבית. הצעה זו מתקבלת, נכתבת ונשלחת חודשיים ועשרה ימים לאחר שיצא הצו המלכותי הקודם: "וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי-הַמֶּלֶךְ בָּעֵת-הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל-אֲשֶׁר-צִוָּה מָרְדֳּכַי" (ח:ט).

      לעומת התשלום הקבוע והחד פעמי שהציע המן, הציג מרדכי פתרון אחר: ייהרגו דווקא אותם אנשים שהיו אמורים לרצוח את היהודים, וכל הרכוש שייבזז יעבור לרשות המלך. מהות הצו החלופי שקבע מרדכי היא "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים". כל פגיעה מותרת בהם ובמשפחתם, אבל הכתוב חוזר ומדגיש שלוש פעמים:

1. " וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל-אֹיְבֵיהֶם מַכַּת-חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן... וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם" (ט:ה-י).

2. " וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים [היהודיים] אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם " (ט:טו).

3. " וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם... וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם " (ט:טז).

      אם כן, יש להניח שזאת הייתה הצעתו של מרדכי – שהביזה תועבר לרשות המלך. בהצעתו של המן היה מלכוד נוסף. במהלך ארגון הפגיעה ביהודים והתשלום לאנשי המנהלת, כפי שתואר לעיל, הוא היה עשוי לזכות בתמיכת כוחות הביטחון ואף בתמיכה עממית לאחר ששלל היהודים היה נופל בחלקם. אדם בתפקידו, משנה למלך, עשיר ובעל תמיכה עממית נרחבת הוא סכנה בלתי קבילה למלך, שכבר ידע ניסיונות התנקשות. 2

      ולכן משהתחוורה למלך העִִסקה שמאחורי הקלעים והסכנה הפוטנציאלית שקמה לו מעוזרו הקרוב מכולם, הפכו הוא וכל תומכיו לבני מוות. כלומר אחשוֵרוש בקבלו את הצעת מרדכי נהנה במישורים רבים ומגוונים:

·        הכנסה גדולה יותר (בכלל זה חיסכון תקציבי).

·        הסרת סכנה פוטנציאלית למרד מצד המשנה למלך.

·        נאמנות היהודים אליו. נאמנות זו חשובה בשל היותם מפוזרים בכל הממלכה, בעוד שנאמנותם לעם שבקרבו הם יושבים – חשיבותה פחותה יחסית.

·        העמדת מרדכי בתפקיד הרגיש של משנֶה למלך, כאשר ידוע שלמרדכי אין שאיפות ממלכתיות (עיקר שאיפתו, כפי שמתברר בסוף המגילה, היא עלייה לירושלים).

·        וכמובן, בל נשכח – לִבה של אסתר.

אכן – בתחבולות תעשה לך מלחמה!



1   למשל, המלך נזכר במרדכי שהצילו בעבר מהתנקשות, מכבד אותו כשהוא מבזה את המן המזדמן לחצר המלכות; הימצאות אסתר בחצר המלכות אף שאינה שייכת לשום עם; חיבתו היתֵרה של אחשוֵרוש לאסתר.

2   חששו של אחשוֵרוש מהתנקשויות בכלל נלמד מאזכור ניסיון התנקשות קודם ע"י בגתן ותרש ומהעובדה שאי אפשר היה להגיע לחצרו ללא הזמנה, וחששו מהמן בפרט - מהמילה "הֲגַם" בדבריו להמן: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת" (ז:ח).