אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 850

פרשת תצוה ופורים, תש"ע

שמן המשחה

הרב יהודה זולדן

המדרשה לנשים

משיחה בשמן: כלי המשכן, כוהנים גדולים ומלכים

בפרשתנו מצוּוה משה למשוח את אהרון ובניו: " וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת-יָדָם וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְכִהֲנוּ לִי " (כח:מא). פעולת המשיחה היא בשמן, כפי שכתוב בהמשך: " וְלָקַחְתָּ אֶת-שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל-רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ " (כט:ז). וכך עושה משה: " וַיִּצֹק מִשֶּמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ " (ויק' ח:יב).

      הציווי על הכנת שמן המשחה נזכר בראשית הפרשה הבאה. משה רבנו צוּוה לקחת בשמים ושמן זית זך ולעשות מהם שמן על מנת למשוח בו גם את המשכן ואת כליו (ל: כב-ל), וכך עשה: " וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם " (במ' ז:א). אבל מצווה זו איננה לדורות, כפי שכתוב (סנהדרין טז ע"ב):

כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשן, מיכן ואילך עבודתן מחנכתן... דאמר קרא: " וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם " – אותם במשיחה, ולא לדורות במשיחה.

גם מלכים נמשחו בשמן ( שמו"א י:א; שם טז: יג; תה' פט:כא). על כך אמרו חז"ל: "מלכי בית דוד בשמן המשחה, ומלכי ישראל בשמן אפרסמון" (הוריות יא ע"ב). וכן יש הבדל בין מלכים לכוהנים גדולים בשאלה את מי מהם מושחים. בתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל, ד, יא) כתוב:

מלך טעון משיחה, בן מלך אין טעון משיחה. כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעון משיחה.

אצל כוהנים גדולים המשיחה היא אישית ועל כן כל כוהן שמתמנה להיות כוהן גדול נמשח בשמן המשחה. אצל מלכים, המשיחה היא לשושלת, ולכן רק את המלך הראשון בשושלת מושחים ולא את יורשיו. אמנם כשיש ערעור על ירושת המלוכה, אזי מושחים גם את האחד שערערו על מלכותו (הוריות יא ע"ב), כדוגמת שלמה המלך שנמשח בעקבות מרד אדוניה (מל"א א:לד,  לט), ועוד דוגמאות במקרא.

משיח הוא מי שנמשח בשמן, ומכאן הכינוי " הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ " (ויק' ד:ג-ה). שאול המלך שנמשח מכונה "משיח ה'" (שמו"א כד:ו), וגם דוד המלך שנמשח מכונה " מְשִׁיחַ ה' " ( שמו"ב יט:כב), ועוד.

משיחה – ביטוי לגדולה ומעמד

בהמשך פרשתנו נאמר על בני אהרון: " וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא-בָם אֶת-יָדָם " (כט:כט). נושא הפסוק הוא הבגדים. מה כוונת הפסוק " לְמָשְׁחָה בָהֶם ", וכי מושחים בבגדים? רש"י מפרש:

למשחה – להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו " לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה " (במ' יח:ח), " אַל-תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי " (תה' קה: טו).

המשיחה היא ביטוי למעמדו של הנמשח, ולכן היא משמשת גם שם פעולה המלמד על גדולה ושררה. הביטוי למינויו של הכוהן היה בעת לבישת הבגדים. את אותם הבגדים כמו שלבש אהרון ילבשו בניו אחריו, וזה יהיה ביטוי לגדלותם ומעמדם. הרמב"ן (שמ' שם) מביא את דברי רש"י הללו ומוסיף:

אולי כן הוא. כי בעבור ששררת ישראל למשוחים היא, למלך ולכהן גדול, ישאילו הלשון לכל שררה. וכן: " וּמָשַׁחְתָּ אֶת-חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל-אֲרָם ... וְאֵת יֵהוּא בֶן-נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ " (מל"א יט: טו-טז).

הרמב"ן מפרש שאף שבפסוקים שבהם נצטווה אליהו למשוח מלך גוי – את חזאל, ולמשוח נביא – את אלישע, מופיע הציווי "תמשח", אין מצווה או חובה כלשהי למשוח מלך גוי או נביא. הם אינם ברשימת הטעונים משיחה, ומכאן שהשורש מש"ח משמש לעתים שם תואר לשררה ולגדלות ולא תיאור של פעולת משיחה.

בן כוהן גדול שנתמנה להיות כוהן גדול במקום אביו, בעת שהוא לובש את בגדי אביו הכוהן הגדול הוא מבטא בזה את מעמדו החדש – מעמד של גדולה ושררה. משנגנז שמן המשחה בשלהי הבית הראשון נקבע מעמדו החדש של כוהן הדיוט שהתמנה להיות כוהן גדול עם לבישתו את שמונת הבגדים של הכוהן הגדול, וכינויו היה "מרובה בגדים": "איזהו משיח? משוח בשמן המשחה ולא מרובה בגדים" (תוספתא הוריות [צוקרמאנדל] ב, ג). משיח הוא ביטוי למעמד וגדולה, ומכאן הביטוי "מלך המשיח".

למשיחו לכורש

הרמב"ן מציע אפשרות נוספת לפרשנות צו ה' לאליהו למשוח את חזאל ואת אלישע הנביא אף שאינם ברשימת טעוני משיחה:

ויתכן שנאמר עוד כי "ומשחת את חזאל למלך על ארם", שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא. ועשה כן אלישע במצות רבו כאשר הגיד לו שימלוך (מל"ב ח:יג). ואע"פ שלא נכתב שם, ומשח את אלישע לנביא. ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר "למשיחו לכורש" (יש' מה:א).

ייתכן שבאופן חריג משח אלישע את חזאל למלך על ארם, ואף אליהו משח את אלישע לנביא תחתיו, וגם את כורש מלך פרס משחו בשמן בראשית תקופת הבית השני. הצד השווה לכל הנזכרים הוא שהיה צו מפורש מאת ה' למשוח אותם, אף כי כאמור נביא ומלכים גויים אינם טעונים משיחה. הרמב"ן אכן מודה שדבר מזה אינו מוזכר בפסוקים עצמם, ומדובר בהצעת פירוש משלו בלבד. ולא זו בלבד, אלא על משיחת כורש מציין רמב"ן דרשה שמופיעה בתלמוד ואיננה תואמת את פירושו (מגילה יב ע"א):

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב: " כֹּה-אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר-הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ " (יש' מה:א). וכי כורש משיח היה? אלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשיח: קובל אני לך על כורש. אני אמרתי: הוא יבנה ביתי ויקבץ גליותי, והוא אמר: " מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱ ‑לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל " (עז' א: ב).

הנחת היסוד בדרשה היא שלא ייתכן שכורש יכונה משיח, מאחר שלא נמשח בשמן. דרשת הפסוק היא שהמילה "משיח, הנזכרת בפסוק אכן איננה אמורה בכורש, אלא מדובר בפנייה כביכול למלך המשיח, ונושאה טענה – קובלנה, על כורש מלך פרס. הייתה ציפייה גדולה ממנו שבהצהרתו ימלא את הנבואה שנאמרה בו: " הוּא-יִבְנֶה עִירִי וְגָלוּתִי יְשַׁלֵּחַ " (יש' מה: יג), אך במקום לצוות על היהודים היושבים אצלו לעזוב את מקומם ולשלוח אותם חזרה לארצם על מנת לבנות מחדש את ירושלים והמקדש, הוא הציע זאת כאפשרות בלבד (עז' א:ג-ד):

מִי-בָכֶם מִכָּל-עַמּוֹ יְהִי אֱ‑לֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת-בֵּית ה' אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱ‑לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל-הַנִּשְׁאָר מִכָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר-שָׁם יְנַשְּאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם-הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱ‑לֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם.

אפשר לעלות לארץ, אבל אפשר גם להסתפק בתרומות ונדבות ולהישאר בבבל. הרמב"ן מתקשה לקבל דרשה זו בטענה שבכל מקום במקרא שנזכר בו השורש מש"ח הכוונה היא למשיחה ממשית בשמן. אף שגם הוא מודה שפסוק אחד איננו תואם את פרשנותו:

והכתוב שאמר: " רוּחַ ה' אֱ‑לֹהִים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּר עֲנָוִים " (יש' סא: א), דרך משל. שימשיל רוח הקדש אשר תחול עליו לשמן הטוב, כענין: " טוֹב שֵׁם מִשֶּמֶן טוֹב " (קה' ז:א).

לדברי הרמב"ן, מדובר בסוג של משיחה רוחנית, אף שיכול היה להסביר כדרכו שגם ישעיהו נמשח, למרות שהדבר אינו נזכר בפסוקים, וכפי שהוא טען על חזאל, אלישע וכורש. פרשני מקרא אחרים מפרשים גם כאן את המשיחה בהשאלה שכוונתה שררה וגדולה. ה' מינה את ישעיהו לבשר את בשורת הגאולה, ואין מדובר במשיחה ממשית.