אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 871

פרשת ואתחנן, תש"ע

פרשת האמונה והדרך אליה

ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

לפי רוב מוני המצוות (רמב"ם, רמב"ן, חובת הלבבות), אמונה בה' (שיאמין במציאות ה' ויקבע בנפשו שהאמת כן) היא מצוות עשה. אבל מה היא בדיוק אמונה, ואיך להגיע למצב כזה? על שאלה זו יש כמה תשובות. מעניין שעיקר המקורות למצווה הזאת, המצוטטים מהמקרא, נמצאים בפרשתנו.

 

1) " אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱ‑לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ... וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ‑לֹהִים בַּשָּמַיִם מִמַּעַל וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד " (ד:לה-לט). המיוחד לפסוקים אלו הוא השימוש בביטוי "ידיעה", כאילו היסוד של היחס בין האדם לאלוקים הוא ה"דעת", כלומר עניין קוגניטיבי-הכרתי. כידוע, מרב סעדיה גאון ואילך החלה לשמש הגישה הרציונאלית לשאלות פילוסופיות ביהדות, ולפיה כל בעל שכל חייב להצדיק אמונותיו על ידי ראיות והוכחות מתוך חקירה עיונית מקיפה, כמו שנאמר: "וידעת היום" – אתה חייב להגיע על ידי חקירה למצב של "ידיעה" (תחושה של ודאות) בשאלה של מציאות ה', ואחר כך "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" - להתבונן בהשלכות של העובדה שה' הוא הכוח הבלעדי בעולם, ואותו לבד ראוי לעבוד.

      המטרה של כל הנִסים והנפלאות שראינו הייתה להגיע לדרגה של "ידיעה": " אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת ", ולכן מפרש הרמב"ם: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא אלוקי העולם. ודבר זה מצות עשה" (הלכות יסודי התורה א:א). ואולם ב"ספר המצוות" אומר הרמב"ם: "המצווה הראשונה היא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים". האם המצווה היא לדעת או להאמין? ואולי "כשהידיעה מורגלת בנפש הרי היא עולה לידי אמונה". [1] לשון אחר: מעשה המצווה לחקור, שהיא עבודה קוגניטיבית, כדי להשיג "ידיעה" ואז להגיע למצב של "אמונה" שזה קיום המצווה המחייבת את האדם בכל לבבו ובכל נפשו. לכן הניסוח של המצווה בספר החינוך (מצווה כה) הוא "תדעו ותאמינו".

 

2) " אָנֹכִי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים " (ה:ו).

כמעט כל הראשונים מציינים שהמקור בתורה למצוות האמונה הוא הדיבר הראשון של עשרת הדיברות. מלבד התמיהה שאין בדיבור הזה לשון ציווי כמו בכל מצוות התורה, יש כאן גם קושיה לוגית: איך תיתכן מִצווה ממי שעדיין לא קבלתי כמְצַוֶּוה! ואולי הסבר הדברים כן הוא: בסוף הפסוקים שנזכרו לעיל (מפרק ד') כתוב: " אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ ", "אין עוד". המשמעות היא לא זו בלבד שאין עוד אלים, אלא חוץ מאלוקים אין בכלל דבר אחר בעולם, כלומר אין מציאות אמיתית בעולם, כמו שאמר הרמב"ם: "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות", שעדיין עכשיו אלוקים מחיה את כולם ומקיימם. והאמת היא שלפי הרמב"ם זה כל התוכן של "הידיעה" שנזכרה לעיל, וזה גם מה שהרב יוסף דוב סולובייצ'יק מכנה "התודעה האונטולוגית":

 

שהיא התורה החדשה שניתנה למשה במאמר "אהיה אשר אהיה" שהיא תודעת האלוקים בעצמה, האדם מתייחד עם האלוקים, הוא יודע את האלוקים וחי אותו לא דרך מופת הגיוני מופשט. [2]

 

לכן ההצהרה של ה' בגוף ראשון (מפי הגבורה) " אָנֹכִי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ ". "אנוכי" מורה (מלשון הוראה) על קיום אישי, שהוא היסוד של הסובייקטיביות בעולם (מפני שאלוקים הוא ה"אנוכי" המקורי, כל אחד מאִתנו יכול לדבר במונחים של "אני"), ולכן ההצהרה הזאת עצמה היא כבר מצווה, והיא מחייבת. אם אלוקים הוא "אנוכי" במובן דלמעלה, הרי הוא ממילא "אלוקַי".

 

3) " שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ‑לֹהֵינוּ ה' אֶחָד " (ו:ד).

המפרשים מראים את הקשר בין הדיבר "אנוכי" ובין הפסוק של "שמע" הנ"ל. "בדיבור 'אנוכי' יהיה הייחוד ובא לבאר המצווה הזו והזכיר אותה אחרי עשרת הדיברות לפי שהוא שורש האמונה" (רמב"ן), משום שהמשמעות של "ה' אחד" היא ייחוד שאין כמותו. הוא נבדל ממין מציאותו, שכל שאר הנמצאים הם רק אפשרי המציאות, אבל הוא יתברך מחויב-המציאות. זה מחזיר אותנו לתודעה האונטולוגית שה' הוא הממציא כל הנמצא. גם אמונה בייחוד ה' היא מצווה, והפירוש של "שמע ישראל" הוא "התבונן והבן" (ספורנו) ש"ה'" הנותן ומקיים המציאות של כל דבר הוא "אלוקינו", והוא מחייב אותנו לבדוק ולהבין את ההשלכות של ייחוד ה', ובהן התחייבות לאהבת אלוקים ללא תנאים ולעסוק בתורתו (דברים הכלולים בתוך הפרשה הראשונה של "שמע"). [3] ה"שמע" הכולל את מצוות האמונה נקרא בפי חז"ל "קבלת עול מלכות שמים", להאיר שמצוות אמונה ביהדות היא לא רק עניין הכרתי גרידא אלא החלטה והתחייבות המשנה את האדם מקצה לקצה – בערכיו ובהתנהגותו, בשכלו וברגשותיו למי שהוא היסוד של עצם מציאותו.



[1]   אלימלך בר שאול, מצוה ולב , תל-אביב תשט"ז , עמ' 38.

[2]     "וביקשתם משם", גלוי ונסתר , (ירושלים תשל"ט) דף 129, 134.

[3]   גם על מצות ייחוד השם משתמש הרמב"ם במשנה תורה בלשון "ידיעה" – "וידיעת דבר זה" (א, ז), ואילו בספר המצוות (מצווה ב') הוא כותב: "הוא הציווי שצוונו בהאמנת הייחוד והוא שנאמין".