אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף             ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 614

  פרשת ואתחנן, תשס"ה

כנגד שלושה בנים ועוד אחד דיברה תורה שבכתב

חזי כהן

המרכז ללימודי יסוד ביהדות

 

בארבעה קטעים בתורה [1] מתוארת שיחה בין אב לבנו העתידה להתקיים עם הכניסה לארץ, ועניינה קיום מצווה או מצוות וקישורן לאירועי יציאת מצרים. שלושה מן הקטעים מופיעים בספר שמות בעת היציאה ממצרים (שמ' יב:כה-כט, יג:ה-י, יא-טז) והרביעי נמצא בספר דברים, בפרשתנו (ו:כ-כה). חז"ל נתנו לכל אחד מן הבנים הנזכרים בארבעת הקטעים אפיון משלו (חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול), [2] ודברי חז"ל אלה הוכנסו להגדה.

במסגרת זו אני מבקש לבחון את סוגיית הבנים על-פי פשטי המקראות. לארבעת הקטעים יש מאפיינים דומים היוצרים סוג ספרותי, והדבר מחייב בחינה מדוקדקת של רכיביהם ושימת לב לשוני שביניהם. [3] ברצוני לעמוד על הדמיון בין שלושת הבנים בספר שמות ועל ייחודו של הבן הרביעי, הנזכר בפרשתנו, ייחוד המבטא התפתחות רעיונית. כך נוצר מבנה מדורג של שלושה וארבעה [4] המייחד את הבן הרביעי.

הבן הראשון ושאלת קרבן פסח (שמ' יב:כה-כט)

נושא הקטע הוא אופן עשיית הפסח (יב:כא-כד). על-פי פשט המקרא טקס משיחת הדם על המזוזות הוא ציווי לכל הדורות " וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם " (כד). גם פסוק כה קובע: " וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת", והוא מתייחס גם לתיאור משיחת הפסח על המזוזות, [5] וכך מובן גם משאלת הבן הנוגעת לעבודת הפסח: " וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם " (כו).

כשם שהשאלה ממוקדת כך גם התשובה עליה: " וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ " (כז). התשובה מדברת על סצנת הפסיחה בלבד, ובכך מבליטה אספקט מסוים של הסיפור הכללי.

הבן השני ושאלת אכילת מצות (שמ' יג:ה-י)

בקטע זה מדובר על האיסור לאכול חמץ ועל המצווה לאכול מצות: " שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַה'. מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ " (יג:ו-ז). גם כאן ברור מהו הנושא ובהתאם לכך יש להבין את מה שאמור האב לומר לבנו: " וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם " (ח).

בקטע זה, בשונה מהאחרים, הבן אינו שואל אלא אביו פונה אליו, ועל כן אפיינו חז"ל את הבן כמי שאינו יודע לשאול. על פי הפשט יש לומר שאכילת מצות, בניגוד לעשיית הפסח, היא דבר שכיח במקרא (בר' יט:ג; שופ' ו:יט) ולפיכך אינה מעוררת שאלה. יש אפוא צורך שהאב יפנה אל הבן ויאיר את עיניו שבחג זה אוכלים רק מצות ואין אוכלים חמץ, ויסביר לו את משמעות הציווי.

מבנה הפסוק הוא בעייתי. מהמשפט "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם " עולה כביכול שבשביל קיום מצוות אכילת מצה התרחשה יציאת מצרים, דבר הנראה חסר היגיון.

רש"י (יג:ח) בעקבות המכילתא פירש: "בעבור זה - בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו". בכך שמרו חז"ל על סדר המילים במשפט אך הוצרכו להרחיב את הביטוי "זה" לכלל המצוות, ובכך חרגו מפשט הכתוב העוסק באכילת מצות בלבד. בהמשך אף נראה שאחד המאפיינים של הקטעים שבספר שמות הוא שמדובר בהם על מצווה אחת בלבד ולכן החריגה מפשט הכתוב גם מקלקלת את השורה מבחינת האפיון הזה.

נראית יותר הצעתו של רס"ג הנוקט בדרך של 'סרסהו ופרשהו': "זה - בעבור מה שעשה לי ה'", כלומר אכילת המצה היא לזיכרון מעשיו של ה' ביציאת מצרים. האב מסביר לבנו שהוא מקיים את "זה", כלומר את אכילת המצות, משום שה' הוציא אותנו ממצרים. חסרונו של הפירוש הוא בשינוי סדר המילים במשפט, אך יתרונו של בזה שהוא מתאים לנושא הפרשה, אכילת המצות, והוא משתלב בסוג הספרותי של הקטעים האחרים שבספר שמות. [6]

לסיכומו של דבר, נראה שהקטע עוסק באיסור אכילת חמץ ובמצוות אכילת מצות בלבד. האב מספר לבנו על אכילת המצות ומסביר שמצווה זו קשורה לעובדה שה' הוציא את ישראל ממצרים "בחוזק יד" (ט), כלומר הנחית על המצרים מכות קשות עד שפרעה גירש את בני ישראל ממצרים. בשל החיפזון לא הספיק בצקם להחמיץ והם נאלצו לאכול מצות (יב:לא-לד).

הבן השלישי ושאלת פדיון בכורות (שמ' יג:יא-טז)

גם כאן הנושא ברור - פדיון בכורות (יא-יג). הפסוק מעלה אפשרות שקיום המצווה הזו יעורר שאלה: " וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת ?" (יד) והתשובה מתמקדת בהיבט ספציפי - חוזק ידו של ה' שבא לידי ביטוי בפגיעה הקשה בכל בכורות מצרים: " וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם ... וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה " (יד-טז).

הבן הרביעי ושאלת המחויבות למצוות (דב' ו:כ-כה)

הבן הרביעי (דב' ו) שואל שאלה רחבה על המחויבות לכלל המצוות: " כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֶתְכֶם " (כ). השאלה מתייחסת לכל סוגי המצוות שציווה ה' את בני ישראל - עדות, חוקים ומשפטים. בהתאם לכך גם התשובה היא רחבה ומתארת את כלל האספקטים של הירידה לגלות מצרים והיציאה ממנה. היא מתחילה בתיאור העבדות - " וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם " (כא), וממשיכה בתיאור המכות שהובילו ליציאה ממצרים - " וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ " (כב), ובתיאור היציאה עצמה - " וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם" (כג). התשובה אינה מסתיימת כאן, אלא ממשיכה ומדברת על תכלית היציאה ממצרים שהיא הכניסה לארץ - " לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ " (כג) וקיום המצוות - " וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ " (כד). התשובה מסתיימת בתיאור הטוב שנכון לישראל בעקבות קיום המצוות - "לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ " (כד-כה).

נעמוד עתה על ההבדלים בין הבן הרביעי לשלושת קודמיו:

שלושת הבנים שבספר שמות שואלים שאלה ממוקדת (פסח, מצה ופדיון בכורות) והתשובה הניתנת להם היא בהתאם, ומוזכר בה האירוע הרלבנטי מתוך הסיפור הכולל של יציאת מצרים. לעומתם, הבן הרביעי, הנזכר בפרשתנו, שואל שאלה רחבה וגם נענה בתשובה מקיפה, הכוללת התייחסות לכל מרכיבי יציאת מצרים.

הבדל נוסף הוא בשאלת היחס שבין הזיכרון לבין המצוות.

בספר שמות תפקיד המצוות בשלושת הקטעים (פסח, מצות ופדיון בכורות) הוא לשמר את זיכרון יציאת מצרים. ייתכן אפילו שמבחינה זו יש יתרון למצוות הפסח ופדיון הבכורות שכן הן חריגות ומעוררות שאלות, שלא כמצוות אכילת המצות שהיא עניין שכיח. לעומת זאת בספר דברים התנועה היא הפוכה: יציאת מצרים מהווה אירוע מכונן בקשר שבין ה' לישראל, ולפיכך זיכרון האירוע יוצר את המחויבות לכלל המצוות. [7] משום כך השאלה היא מקיפה וכך גם התשובה.

מנקודת מבט ספרותית, ניתן להציע שפרשיות הבנים בספר שמות הם תגובה מידית לאירוע יציאת מצרים בזמן התרחשותו. הבן הרביעי, לעומת זאת, מבטא הסתכלות ממרחק של דור, הסתכלות המאפשרת מבט רחב יותר על כל מה שאירע ביציאה ממצרים, לראות את התכלית, שהיא כריתת ברית עם ה' וכניסה לארץ, ומתוך כך להגיע אל המחויבות למצוותיו. אופק השאלה של הבנים נקבע לפי עולמם של האבות. בספר שמות שאלת הבנים של יוצאי מצרים (לכשיבואו לארץ) היא ממוקדת, ואילו בספר דברים שאלת הבנים של דור הנכנסים לארץ (לכשיבואו לארץ) היא מקיפה.

על פי פשוטו של מקרא, כנגד שלושה וארבעה בנים דיברה תורה. בכך נפרש בפנינו מודל של התייחסות טבעית וראויה לאירועים היסטוריים. בתחילה האדם נזקק לסימנים על מנת לשמר את הזיכרון עצמו. ממרחק של זמן הוא מסוגל, ואף אמור, לעכל את תוצאות האירוע על כל היבטיו ולהסיק ממנו את ההשלכות לגביו.

 



[1]     מודל זה קיים גם ביהו' ד אך אין באפשרותי להעיר על כך במסגרת זו.

[2]     מכילתא דר' ישמעאל, מהדורת האראוויטץ-רבין, בא י"ח; ירושלמי, פסחים, פ"י ה"ד.

[3]     על תופעת סצנת הדפוס במקרא ראו אלטר, אומנות הסיפור במקרא , תל אביב תשמ"ח, עמ' 77-61.

[4]     מודל זה של שלושה וארבעה שכיח במקרא ועסק בו רבות י' זקוביץ, על שלושה... ועל ארבעה במקרא , ירושלים תשמ"ט. זקוביץ (עמ' 492 ובמיוחד הערה 66) לא התייחס לארבעת הבנים במקרא אלא למדרשי חז"ל, וזאת משום שראה בבן השני (שמ' יג:ה-ו, בחז"ל: זה שאינו שואל) חריג השובר את המבנה. לדעתי המבנה קיים, אם כי יש להסביר את החריגה אצל הבן השני.

[5]     כך גם רד"ץ הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהויזן , (תרגם: א' בארישנסקי), ירושלים תרפ"ח, עמ' ו'. חז"ל (בבלי, פסחים צו ע"א) הבחינו בין פסח מצרים לפסח דורות והחילו את הקביעה "חוקת עולם" על עצם הקרבן אך לא על משיחת המזוזות בדם. הם דרשו כך משום הפסוקים בדב' טז:א-ח, לפיהם יש לקיים את הפסח במקום אשר יבחר ה'. על המתח בין פשט הכתובים לפסיקת חז"ל ראו ראב"ע הקצר על שמ' יב:כד.

[6]     ייתכן שהשימוש החריג בלשון 'בעבור' (ביטוי שאינו מופיע אצל הבנים האחרים) יוצר דו-משמעות מכוונת. המילה 'עבור' פירושה באכדית 'תבואה'. כך עולה מיהו' ה:יא-יב וכך רומז הכתוב לאכילת המצות. דוגמה לשימוש דומה במילה 'עבור' קיימת גם ביר' יד:ד בנבואה על הבצרות " בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בֹּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם". ראו י' הופמן, ירמיהו א' (מקרא לישראל), ת"א תשמ"ח, עמ' 348.

[7]     מגמה זו החלה כבר בעשרת הדיברות (שמ' כ:ב; דב' ה:ו) והיא חוזרת פעמים רבות בספר דברים (למשל: ה:טו, טו:טו, כו:א-יא).