אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 768

פרשת ואתחנן, תשס"ח

הייחודיות של היהדות

ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו

היחידה ללימודי יסוד

וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם-חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה. כִּי מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו. וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם (ד: ו-ח).

כִּי שְׁאַל-נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל-הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּמַיִם וְעַד-קְצֵה הַשָּמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ. הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ-הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר-שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי. אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (שם לב-לד).

מי שמזכיר את צמד המילים "משה רבנו" מתכוון בדרך כלל למשה שקיבל תורה מסיני ומסרהּ לישראל, ולמשה שמצווֶה ללמד [1] ולהורות " אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן " (שמ' יח:כ), כלומר דקדוקי המצוות הלכה למעשה. אבל רק כאן, בספר דברים, מתגלה פן נוסף ומכריע מאוד בתפקידו של משה "כרבֵּנו", הלוא הוא משה ה-salesman (זַבָּן), כשהוא מנסה לשדל ולשכנע את העם על ידי טיעונים רציונליים על ערך המצוות, שכולן לטובתם ולתועלתם של ישראל, ולכן כדאי להם לקיימן, ועליהם להיות גאים שהם העם הנבחר להיות בעלי ברית של בורא עולם ומנהל ההיסטוריה. [2]

      מה הם הטיעונים שמשה משתמש בהם כדי לשכנע את שומעיו? תחילה הוצגו הטיעונים בצורה של אתגר. משה לא מצהיר ולא קובע אלא שואל "ומי גוי גדול"? "השָׁמע עם"? ואף כי השאלות נשמעות כשאלות רטוריות והשואל אינו מצפה לתשובה, הרי תוצאותיהן רציניות, קריטיות מאוד ומיוצגות בבהירות חותכת. האלמנט של "אתגר" בא לידי ביטוי כשמשה מזמין את העם לבחון את דבריו על ידי השוואה מקיפה ואובייקטיבית עם החוויה של עמים אחרים בעבר ובהווה. לא רק "הנהיה כדבר הזה" כדבר ריאלי וממשי, אלא אפילו "הנשמע כמֹהו?" האם היה אי-פעם דיווח על דבר כזה? משה אינו מבסס את טענותיו כאן על סמכות אלוקית, אלא נראה שהוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה, מוכנות המוכיחה על הביטחון המוחלט של משה באמונתו.

      מה הן האמונות שמשה רצה שהעם יפנים? אמונות בתכונות המיוחדות שקנה לו העם מן המאורעות הנפלאים שעברו עליו ואמונות הנוגעות לאופי המיוחד של התורה.

1)     " מִי-גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו "? " הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר "? כבר נאמר על ישראל שהוא עם "שיכור" אלוקים; עם שהוא מצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, שרוח אלוקים פיעמה בתוכו, וקולו ניהל אותו לקראת ייעוד נשגב בעתיד הרחוק; עם שממנו יצאו נביאים רבים מלאי השראה, ממשה ועד מלאכי, ששמרו על המשכיות ועקביות, עד שהנביא האחרון מסיים דבריו באזכור הנביא הראשון: " זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי " (מלאכי ג:כב). במשך כל ההיסטוריה שלו מילא עם ישראל את תפקיד נציג האלוקות בעולם, הן בחשיפה וגינוי של עבודות אלילים למיניהם, הן בכך שעורר רגישות לערכי המוסר ולכבוד האדם שנברא בצלם אלוקים. והמיוחד הוא שהתורה מספרת שעם שלם חווה את התגלות ה' בפומבי, שנאמר: " הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר ".

2)       אשר למטרה הכוללת של החוקים והמשפטים מסביר משה: " וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל-הַיָּמִים " (דב' ו:כד), אבל עכשיו הוא מדבר בקונטקסט אובייקטיבי והשוואתי איך יגיבו " הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה " (ד:ו). משה מצהיר במפתיע שהעמים יתרשמו לאו דווקא מהמקור האלוקי של החוקים והמשפטים, אלא מהאיכות המוסרית שלהם: " וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר-לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת "? משה רבנו מוכן למסור את השיפוט על ערכי מצוות התורה לקריטריון אוניברסלי כמו העיקרון המוסרי של צדק.

3)       הפלא השלישי שתשומת לב העמים תימשך אליו הוא המאורע היסודי בהתפתחות האומה – יציאת מצרים. בפרשתנו משה משתמש בביטויים חדשים וססגוניים: " וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה " (ד:כ), והתהליך מתואר כ" לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי ". לבד מן המשמעות הראשונית והסטנדרטית – כוח ה', בבחינת " אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ " (שמ' ט:טו-טז), הביטויים האלה שופכים אור על השפעת השעבוד במצרים על העם ועל המורכבות של התהליך של " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם " (שמ' ו:ז). "כור" הוא כלי שמזקקים בו זהב (כך רש"י), והנמשל הוא שבני ישראל במצרים לא רק פרו ורבו וסבלו, אלא חוויית השעבוד הייתה להם תהליך של זיקוק ועידון, כמו שכתוב כמה פעמים: [3] " וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (שמ' כג:ט); " וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם " (ויק' יט:לד). הביטוי " גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי " מקבל בחז"ל פירוש מטפורי מעורר מחשבות (ילקוט שמעוני בשם מדרש שוחר טוב):

כעובר שהוא נתון בתוך מעיה ("קרב" מלשון "קרביים") של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה, כך 'הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי'.

הפירוש הפשוט הוא שמדובר בקושי של הפעולה, משום שלידה מאולצת היא מסוכנת מאוד ודורשת כושר ומסירות מצד המיילדת. אבל אולי מרומז כאן גם עניין עמוק מזה: "עובָּר ירך אמו", ואם היחס בין ישראל במצרים למארחיהם מושווה לעובָּר בתוך רחם אמו, הרי משמע שכשם שהעובר ניזון מהאם, גם ישראל היו מושפעים במידת מה מתרבות מצרים. [4] ובכל זאת מדגיש משה שאלוקים היה מעדיף "לקחת לו" לעצמו, כבן בריתו, " גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי ", עם שהתפתחותו הייתה בתוך תרבות עבודת אלילים עם כל הסיכונים הכרוכים בכך (" כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" [ויק' יח:ג]). משום שהמשימה ההיסטורית והחשובה מכול המיועדת לעם ישראל תהיה כה קשה, עד שרק עם עקשן וקשה עורף המורגל לסבל ורדיפה, עם מתוחכם וספקן שכבר ראה את הגרוע מכול בציוויליזציה הבנויה על רודנות ועבדות, הוא זה שעשוי להצליח.

בגלל טעמים דומים נבחר למנהיג איש כמשה, שגדל בארמון המלך וחונך בחכמת העולם. רק מי שמכיר את ההגבלות והחולשות של עָצמת האדם בכל התחומים וגם את הישגיו יכול להעריך, להתחייב ולהגשים את התכנית שקיבל מסיני [5] מאת אלוקי ההיסטוריה.



[1] דברים ד:א; ו:א, ועיינו רש"י על שמות כא:א.

[2]    עד כה הייתה הדרך המקובלת לזירוז קיום המצוות על ידי הבטחת שכר ואיום בהענשה למי שלא יקיימן. עיינו ויק' כב; דב' יא:יג-יז .

[3]   עיינו דברים כד:יז,יח, כב.

[4]   המדרשים משקפים את ההשפעות המנוגדות של מושב בני ישראל במצרים. מצד אחד התבוללות שגבתה מחיר כבד בהשתקעות ישראל במ"ט שערי טומאה (זוהר), ומצד אחר לא יכלו להתבולל לגמרי בגלל האיבה של המצרים על שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. בזה שימשה מצרים מחסה (כמו רחם לעובר) מן ההשפעה הידידותית של כנען, אילו נשארו בה בני ישראל ולא ירדו למצרים.

[5]   "ומזה הטעם היה גדל משה רבינו ע"ה בפלטין של מלך פרעה כמו שמשיח יהיב אפתחא דרומי... ואף מלך המשיח שעתיד להיפרע מאדום יושב עמהם במדינה שנאמר 'שם ירעה עגל ושם ירבץ' (ישע' כד:י), וזה כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדרגה אלוקית פנימית היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה" (מהר"ל מפראג, גבורות ה, פרק יח).