אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 801

פרשת ויקהל פקודי, תשס"ט

נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה

איתמר דגן

אלעד

בתיאור הבאת התרומה למלאכת המשכן, מסופר בפרשתנו על שתי קבוצות נשים שעסקו בטוויית חוטים ליריעות המשכן: הקבוצה האחת טוותה חוטים ליריעות התחתונות של המשכן באמצעות מגוון חומרי גלם יקרים: סיבי צמר צבועים בתכלת, ארגמן, תולעת שני וסיבי פשתן (לה:כה). הקבוצה האחרת טוותה חוטים ליריעותיו העליונות מחומר גלם פשוט: שׂער עִזים (לה:כו).

כהוקרה על ביצוע מלאכה זו העלו הכתובים על נס את פועלן ואת כשרונן האמנותי של שתי הקבוצות, אם כי בשינויי סגנון: אם נשות הקבוצה הראשונה הוכתרו בתואר " חַכְמַת-לֵב ", הרי נשות הקבוצה השנייה זכו להכרה אמנותית יוצאת דופן: " נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה " . וכבר עמדו חז"ל על ההדגשה המיוחדת שבביטוי " נָשָׂא לִבָּן " ואמרו: "גדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות" (ברייתא שבת צט ע"א). לדעתם, ראה הכתוב במטווה העזים הישג אמנותי המצריך כשרון רב יותר ממטווה מן החומרים היקרים, ומשום כך הנציחוהו בתיאור רב רושם. ברם רבים מן הפרשנים התקשו להסביר את הסיבה להבעת ההתפעלות, שהלוא הטווייה היא מלאכה פשוטה שאינה מצריכה ידע מיוחד. קושי זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שבימי קדם הייתה פעולה זו מיוחדת לנשים. 1

מכורח קושיה זו הסיק בעל מדרש הגדול (מהד' מרגליות לה:כו): "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין". לדבריו, הכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים בשל תכונותיו של שׂער העִזים המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים.2

פתרון אחר לבעיה זו מעוגן במסורות מדרשיות הסוברות שמטווה העזים נחשב מופת אמנותי בשל הדרך הלא-שגרתית שבה נעשה. מסורות אלו יודעות לספר שהנשים שעסקו במטווה העזים לא המתינו עד ששׂער העזים ייגזז, אלא טוו את השׂער בעודו מחובר לגוף העזים. למשל, משמו של ר' נחמיה נמסר בברייתא שבת (עד ע"ב; צט ע"א): "שטוף בעזים וטווי מן העזים". רש"י מפרש שר' נחמיה נאחז בדרשתו בקושי תחבירי: הכתוב מציין שהנשים "טוו את העזים" בלי להזכיר את שׂערן- מושא הטווייה. מכאן שהטווייה נעשתה "בגופן של עזים". 3

הוספה מדרשית זו מופיעה גם בשני תרגומי מקרא מאוחרים. בתרגום התורה המיוחס ליונתן בן עוזיאל מובאת על אתר הרחבה מדרשית: "הֲווֹן עַזְלָן יַת מְעִיזַיָא עַל גְּוִייַתְהוֹן וּמְנַפְסִין יַתְהֵן כַּד הִינוּן חַיִּין' (= היו טוות את העזים על גופן ומנפצות 4 אותם כאשר הם חיים).5 פיתוח מעניין של דרשה זו מופיע בתרגום לדה"י לפסוק "וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה אִשָּׁה" (מהד' שפרבר א; ב:יח). באופן טבעי מזמין השם "עזובה" פרשנות טראגית, ואכן בעל התרגום דרש את שמה וקשר אותו למה שאירע עִמה בחייה: "בִּגְלַל דַהֲוַת עַקְרָה וּבְזיתָא וְגָלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבְּנָהּ וְאִתְרְווָחָת וְאִשְׁתְּבָהרַת בְּחָכְמְתָא וַהֲוַת עַזְלָא בְּחָכְמְתָא יַת מְעַזֵי עַל גְווִיַתְהוֹן דְעִזַיָא כִּדְלָא גָזִיל (כנראה צ"ל גְזִיז) מְטוּל יְרִיעַת מַשְׁכְּנָא". (= כיוון שהייתה עקרה ובזויה ו(היה) גלוי לפני ה' עלבונה והייתה מבורכת והצטיינה בחכמה והייתה טווה בחכמה את השׂער על גוף העזים כשאינו גזוז עבור יריעות המשכן). 6 מסורת זו מזהה אפוא את עזובה עם אחת המשתתפות במטווה העזים ומציינת שלשם "פיצוי" על עקרותה נתברכה בכישרון אמנותי שאפשר לה לטוות את שׂער העזים עוד בטרם נגזז.

ואולם ראוי להתבונן בדברי המדרש בתשומת לב: הדעה שהטווייה נעשתה עוד קודם לגזיזת השׂער היא מן התמוהות, שכן לא ברור לשם מה נצרכו הנשים לדרך טוויה מוזרה זו, ומה תועלת הפיקו ממנה. ועוד – מדוע מטווה הצמר והפשתן לא נעשה בדרך דומה אף הוא? ואמנם כיוון שדברי מדרש אלו נראים סתומים נקטו רבים מן הפרשנים המאוחרים בגישת הדרוש ההלכתי וכך הסבירו את חכמת הנשים כחכמה בתורה. לדבריהם, הנשים הקפידו לטוות את שׂער העזים עוד קודם גזיזתו על מנת להימנע מקשיים הלכתיים שהיו עלולים למנוע או להגביל את השתתפותן בטוויית החוטים. 7 החיסרון בפירושים אלו היא כמובן שבזה הם הופכים את נשות דור המדבר באופן אבסורדי לתלמידות חכמים המפלפלות בדברי הראשונים והאחרונים.

אכן כדי לפתור בעיה קשה זו היו מבעלי הפשט שהעריכו שטוויית השׂער עוד קודם גזיזתו נועדה להבטיח את ניקיון החוטים ואיכותם. למשל, ר' דוד פארדו סבור כי "הצמר או השיער אז נקי מאוד שאינו מתלכלך במשמוש", 8 לדבריו, שיטת טווייה זו נהגה רק במטווה העזים משום ששער העזים בניגוד למטווה הצמר והפשתן לא היה טעון צביעה ומשום כך היה עלול להתלכלך. ואילו ר' עובדיה ספורנו בהסתמכו על ידיעותיו המדעיות מבהיר שאיכות התוצר נפגעת כאשר הוא מופרד ממקורו הביולוגי. לדבריו, הטווייה בזמן שהשׂער היה מחובר אל "מקור גידולו" הגדילה את יופיים של החוטים ושיוותה להם "זוהר נוסף".9

באמצעות פרשנויות אלו אפשר להסביר מדוע דווקא יריעות העזים נטוו בצורה מסובכת זו: הואיל ושׂער העזים שימש להכנת יריעותיו החיצוניות של אוהל המשכן (שמ' כו:ז) ולכיסוי ולהגנה על היריעות התחתונות (שמ' כו:יד), התעורר ביתר שאת החשש שמא יינזקו יריעות אלו החשופות בשיפוליהן לפגעי האקלים המדברי ולמגע יד אדם.

אסטרטגיה פרשנית אחרת לחלוטין מופיעה בקובץ דרשות על התורה של ר' ישראל ניימאן (קראקוב, סוף המאה ה-19), המסביר את טכניקת הטווייה המיוחדת בנימוק פסיכולוגי-דתי:

אפשר, שכל כך היו הנשים מתלבטין (= אובדות עצות) ומשתוקקין לעסוק בלי איחור (= ללא שהיות), שהי' הזמן מתארך להן להמתין בעשייתן עניני המשכן עד שתנטל הנוצה (= השער) 10 מהעזים, לזה עשו טוויתן בעוד הנוצה על העזים'. 11

לפי כיוון פרשני זה רצונן העז של הנשים להשתתף במלאכת המשכן בצירוף רוח ההתלהבות וההשתוקקות ששרתה בהן, הניעו אותן להכין את יריעות המשכן ללא דיחוי ובלי שייאלצו להמתין זמן ממושך ומייגע עד ששׂער העזים ייגזז. קבוצת הנשים שחכמתה צוינה לשבח העדיפה מסיבה זו את הטווייה המסובכת אך המהירה על פני הטווייה המקובלת והארוכה. העיסוק המיידי במלאכת הטווייה היה בו כדי להשקיט את רגש ההתלהבות העמוק שניחנו בו.

הסברו של ר' ישראל ניימאן עולה בקנה אחד עם האבחנה החז"לית הידועה: 'גדולה אהבה שמקלקלת את השורה' ( בר"ר נה, ח). לאמור, בהשפעת רגש האהבה שבהקשר שלנו מופנה כלפי הא-ל, יכול אדם לבוא לידי התנהגות בלתי רגילה לו, שאינה תואמת את הנוהג וסדרי הפעולות המקובלים.



1   ראו ערך "מלאכה", אנציקלופדיה מקראית ד, ירושלים תשכ"ג, עמ' 998.

2   ובעקבותיו הרלב"ג, פירושי התורה לרבנו לוי בן גרשם (מהד' ר"י לוי), ירושלים תשנ"ה, עמ' תמד.

3   בפירושו לשבת, עד ע"ב, ד"ה שטוף בעזים. ובשינוי נוסח בפסיקתא זוטרתא מהד' בובר (לקח טוב) לשמ' שם:כו. אונקלוס נחלץ מבעיית היעדר המושא כשהוסיף את מילת היחס "מן" ותרגם "עזים" – "מעזיא" (= מן העזים), וכך מבין הקורא שמדובר בשׂערן. כיוצא בזה תרגם אונקלוס קודם לכן, בציווי על הבאת התרומה (שמ' כה:ד): "ועזים" – "ומעזי" ומבאר רש"י: "ומעזי – נוצה של עזים. לכך תרגם אונקלוס 'ומעזי' הבא מן העזים ולא עזים עצמם שתרגום של עזים עזיא". בדרך זו מצליח אונקלוס לשמר את העיקרון התרגומי להיצמד למשמעותו המילולית של הכתוב ככל האפשר. גישה אחרת להתמודדות עם היעדר המושא משמשת בכמה מן התרגומים הלועזיים (כגון לותר וקינג ג'יימס), שבחרו להוסיף מילת הבהרה: "שׂער עזים".

4 הפעלים נפ"ץ ונפ"ס הוראתם הכאה וניעור של הצמר כדי להפריד ממנו את הפסולת הדבוקה בו. ראו ר' נתן בן יחיאל, ערוך השלם (בעריכת ח"י הכהן קאהוט), כרך ו, ניו יורק תשט"ו, עמ' שסה  ועמ' שסו.

5   דוד רידר, תרגום יונתן בן עוזיאל על התורה – מתורגם לעברית... על פי כ"י בריטיש מוזיאון, ירושלים תשמ"ד.

6   תודתי נתונה לד"ר ג'יימס נ' פורד מהמחלקה לתלמוד שסייע לי בתרגומו המדויק של קטע זה.

7   לדבריהם, בדרך זו של טווייה ביקשו הנשים להחיל על עצמן את מצוות בניין בית המקדש (ר' יוסף רוזין, צפנת פענח , פיוטרקוב תרס"ג, עמ' 107); להתיר להן לטוות את שׂער העזים גם בשבת (ר' משה טייטלבוים, ישמח משה , א, ירושלים תשנ"ב, עמ' רא); לשתף במלאכת הטווייה גם טמאות בטומאת נידה ולידה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, משך חכמה א, ירושלים תשנ"ד, עמ' קנד); לאפשר להן לתרום את מעשי ידיהן למלאכת המשכן אף ללא הסכמת הבעל (ר' יוסף פצנובסקי, פרדס יוסף השלם על התורה ד, בני ברק תשנ"ד, עמ' תשצח, אות כב); להשמיענו שצמר מחובר אינו קרוי "צמר" (ר' עמרם בלום, שו"ת בית שערים, יו"ד, ניו יורק תש"ס, סי' שפא) וכדי שמלאכתן תהיה 'מלאכת מחשבת' ( ר"ש פישר, דרשות בית ישי [א-ב], ירושלים שנת פר"י דע"ת [=תשס"ד], עמ' שצט, הערה יב).

8   ר' דוד פארדו, משכיל לדוד, בתוך חומש המאורות הגדולים ירושלים תשנ"ב, ד לשמ' לה כו עמ' שמא-שמג; ר' יעקב סלניק , נחלת יעקב , שם, שם.

9   בפירושו לשמ' לה:כו. תופעה דומה קיימת בתעשיית הטקסטיל: בייצור הפוך יש המורטים את נוצות האווזים בעודם בחיים בהנחה שנוצות אלו רעננות ואיכותיות מנוצות שנשרו מאווזים חיים או נמרטו מאווזים מתים. שיטת מריטה זו נדונה אצל ר' ישראל איסרליין, שו"ת תרומת הדשן , ב, בעניין איסור צער בעלי חיים, פסקים וכתבים סי' קה.

10           חז"ל מבחינים בין שׂער עזים הקרוי "נוצה" (למשל בברי' חולין קלז ע"א ובברי' שבת כז ע"א), ובין שׂער כבשים הקרוי "צמר". רש"י (בפירושו לשבת שם) מנמק את הדמיון בין שׂער העז לנוצה ש"אין גוזזין אותם אלא מורטין". לדעת קוהוט, שׂער העזים קרוי נוצה בשל דקותו. ראו ערוך השלם (לעיל, הע' 4) ערך נץ, עמ' שעב.

11       גבורי ישראל , פרמישלה תרמ"ט, עמ' סח. ע"פ הביוגרפיה הקצרה שבראש הספר, ר' ישראל ניימאן היה ראש הדיינים בקראקוב ותלמידו של ר' צבי הירש הלר, בעל 'חידושי טיב גיטין'.