אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 801

פרשת ויקהל פקודי, תשס"ט

דרשתי קרבתך / בכל לבי קראתיך

פרופ ' אפרים חזן

המחלקה לספרות עם ישראל

פרשת פקודי חותמת את ספר שמות, ובסופה אנו מגיעים להקמת המשכן: " וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה... וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן" (מ: לג-לד). פסוקים אלה מחזירים אותנו לשאלות היסוד בהקמת המשכן, להשוואה בין מעשה המשכן למעשה הבריאה ולתמיהה הגדולה שכבר תמה שלמה המלך בחנוכת המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מל"א ח:כז), [1] ובנוסח שונה במקצת: "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה" (דבהי"ב ו:יח). על תמיהה זו משיבים הדרשנים: " וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם " (שמ' כה:ח) – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.

 על רעיון זה בונה רבי יהודה הלוי את פיוטו הנשגב "י-ה אנה אמצאך" – פיוט אופָן ליום שמחת תורה המבוסס על המתח העצום שבין קרבת אלוקים שחש בתוכו כל אחד ואחד ובין המרחק ה"עצום" של "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך". פיוט "אופָן" הוא פיוט ממערכת פיוטי היוצר, ובתקופת שירת תור הזהב בספרד נאמר הפיוט בקדושת היוצר לפני האמירה "והאופנים וחיות הקודש", ומכאן שמו "אופן". הנושאים העולים בפיוטי האופָן הם מעין תפילת היעד, ועניינם תיאור מחנות המלאכים המשלשים "קדושה", ההמולה והקריאה בפמליה של מעלה. עוד הוסיפו הפייטנים את ישראל העונים כנגד המלאכים על דרך קדושת העמידה. עוד הוסיפו משוררי ספרד ותיארו את נפלאות הבריאה, את הנהגת העולם ואת הקוסמוס על פרטיו וחלקיו על פי עולם ההגות והמדע של ימיהם. ההמולה והתכונה המאפיינות את קדושת היוצר ומובעות באמצעות חזרה ומצלול תכופים, הטביעו את חותמם על פיוטי האופָן הכתובים במקצבים מהירים, בחרוזים תכופים ובמצלול עשיר במיוחד. וכך אומר רבי יהודה הלוי:

 

יָ הּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!

וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!

 

הַ נִּמְצָא בַקְּרָבִים / אַפְסֵי אֶרֶץ הֵקִים,

הַמִּשְׂגָּב לַקְּרוֹבִים, / הַמִּבְטָח לָרְחוֹקִים,

אַתָּה יוֹשֵׁב כְּרוּבִים, / אַתָּה שׁוֹכֵן שְׁחָקִים.

תִּתְהַלֵּל בִּצְבָאֲךָ – / וְאַתְּ עַל רֹאשׁ מַהֲלָלָם,

גַּלְגַּל לֹא-יִשָּׂאֲךָ / אַף כִּי חַדְרֵי אוּלָם!

 

וּ בְהִנָּשְׂאֲךָ עֲלֵיהֶם / עַל כֵּס נִשָּׂא וָרָם,

אַתָּה קָרוֹב אֲלֵיהֶם / מִרוּחָם וּמִבְּשָׂרָם,

פִּיהֶם יָעִיד בָּהֶם, / כִּי אֵין בִּלְתְּךָ יוֹצְרָם.

מִי זֶה לֹא יִרָאֲךָ – / וְעַל מַלְכוּתְךָ עֻלָּם?

אוֹ מִי לֹא יִקְרָאֲךָ – / וְאַתָּה נוֹתֵן אָכְלָם?

 

דָּ רַשְׁתִּי קִרְבָתְךָ, / בְּכָל-לִבִּי קְרָאתִיךָ,

וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ – / לִקְרָאתִי מצָאתִיךָ,

וּבְפִלאֵי גְבוּרָתְךָ / בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ.

מִי יֹאמַר לֹא רָאֲךָ? / הֵן שָׁמַיִם וְחֵילָם

יַגִּידוּ מוֹרָאֲךָ / בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם!

 

הַ אֻמְנָם כִּי יֵשֵב / אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם?

וּמַה יַחְשֹׁב כָּל-חוֹשֵׁב, / אֲשֶׁר בָּעָפָר יְסוֹדָם –

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב / תְּהִלּוֹתָם וּכְבוֹדָם!

חַיּוֹת יוֹדוּ פִלְאֲךָ / הָעוֹמְדוֹת בְּרוּם עוֹלָם,

עַל רָאשֵׁיהֶם כִּסְאֲךָ ­– / וְאַתָּה נוֹשֵׂא כֻלָּם!

 

כאמור, הפיוט מבטא את המתח העצום בין קרבה למרחק שבין האדם לאלוקיו. עָצמת הביטוי מעוצבת באמצעות תקבולת הניגוד ובניסוח הפרדוקסלי כמו "אנה אמצאך" "ואנה לא אמצאך" כבר בשני הטורים הפותחים. האפקט של הפרדוקס מתחזק בזכות החזרה על אותן מילים עצמן בתוספת מילת השלילה. לשימוש בחזרה מצטרפים משחקי צליל ולשון נופל על לשון: מקומך "נעלה ונעלם", כבודך מלא "עולם"; הנה גם המרחק וגם הקרבה מבוטאים בשורש אחד "עלם" ובצליל קרוב "נעלה".

 השימוש בניסוח פרקודסלי הוא אחד הפתרונות לחוסר היכולת של האדם לספר תהילת ה' וגבורתו, מתוך "קוצר הלשון" ו"לשונות נלאו מלפרוש". ביטויים אלה לקוחים מהסילוק המיוחד שכתב ריה"ל ליום הכיפורים – "אלוקים אל מי אמשילך", והוא נאמר עד ימינו לפני אמירת הקדושה בכל מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, מעין מקבילה ל"ונתנה תוקף" המוכר יותר. מעשי הא-ל ותהילתו מתוארים בניסוחים המעלים סתירה ופליאה, דברים בלתי אפשריים, וממילא מדגישים שהא-ל ומעשיו נשגבים מבינתו ומלשונו של האדם. יש כאן המחשה ברורה לְעובדה שאין הלשון יכולה להביע, שהרי הפרדוקס אינו הדרך שלשון בני אדם רגילה בו. על הפרדוקס בשיר שלפנינו בפרט ובשירת הקודש בכלל כתב בהרחבה יצחק היינמן. 2 הוא מדגים דבריו על ידי הבאת קשת רחבה של הוגים בני כל האומות, שעיקר דבריהם הוא "הגבלת כשרוננו להכיר את הא-ל", והם מפנים אותנו אל הניסוח הפרדוקסלי הבא "ליישב" את העניין, שכן הסתירה מכריזה שאין האדם מסוגל להכיר את הבורא.

לניסוח החריף בפתיחת השיר של ריה"ל נוספו ניסוחים פרדוקסליים ותקבולות ניגודיות המעלים עוד סתירות, מהן סתירות אמיתיות מהן מדומות. למשל, המחרוזת הראשונה בונה את צלעותיה על דרך הניגוד: "הנמצא בקרבים" – הקרוב ביותר אל האדם ונמצא בקרבו, הוא אשר "אפסי ארץ הקים", קצות העולם המרוחקים ביותר. הטור שאחריו מציב "קרובים" כנגד "רחוקים", ובהמשך "יושב כרובים" כנגד "שוכן שחקים", וכיוצא בזה לאורך השיר.

הפתיחה בשאלה מושכת אחריה את השיר כולו. לאחר שאלות הפתיחה במדריך (שני הטורים הראשונים בשיר הקובעים את חרוזי האזור החוזרים בשני הטורים האחרונים שבכל מחרוזת), משלב הדובר שאלות שונות בכיוונים שונים: "מי זה לא ייראך?" "או מי לא יקראך" "מי יאמר לא ראך?" "האמנם כי ישב אלוקים את האדם, ומה יחשֹב כל חושב אשר בעפר יסודם?!". גם שאלות אלה מתעצמות בעזרת דמיון הצליל "ייראך" "יקראך" "ראך" "מוראך", ובעָצמה רבה עולה התמיהה "גלגל לא יישאך / אף כי חדרי אולם" המנסחת מחדש את תמיהתו של שלמה המלך "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה".

הנה כי כן בעזרת האמצעים הללו מבליט המשורר שוב ושוב את אי היכולת לתאר את הקב"ה ואת היחס שבינו ובין האדם – יחס של קרבה ומרחק כאחד, יחס של אהבה ויראה המשלימים זה את זה. למתח העצום שבין קרבה למרחק מציע הפיוט מעין פתרון "בצאתי לקראתך / לקראתי מצאתיך" – ניסוח שקנה מקום של כבוד בהזמנות לחתונות דווקא.

  המרחק וחוסר היכולת להכיל את תפיסת הא-ל הם מדרך הטבע, הקרבה וההתחברות הן מתנה שחלק הקב"ה לבניו. כפי שהגדיר זאת המדרש: 3

ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן, שלשה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו "ועשו לי מקדש" (שמ' כה:ח), אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואתה אמרת ועשו לי מקדש?! אמר לו הקב"ה, משה לא כשאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטה, דכתיב "ונועדתי לך שם" (שמ' כה: כב).



[1]    פסוק זה הוא חלק מן ההפטרה שנקבעה ליום שמחת תורה עוד בימי האמוראים (בבלי מגילה לא ע"א: "למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמד שלמה").

2   במאמרו "הפילוסוף המשורר", קובץ ריה"ל בעריכת י' זמורה, תל אביב תש"י, עמ' 166‑235.

3 פסיקתא דרב כהנא ( מנדלבוים ) פיסקא ב, כי תשא .