אוניברסיטת בר-אילן

הפקולטה למדעי היהדות

לשכת רב הקמפוס


ד ף   ש ב ו ע י

מאת היחידה ללימודי יסוד ביהדות

מספר 695

פרשת ויקהל פקודי, תשס"ז

על מזבח הקטורת

יונה בר מעוז

מפעל מקראות גדולות 'הכתר'

מזבח הקטרת יוצא דופן מכל כלי המשכן בכך שהציווי לעשייתו (שמ' ל:א-י) כתוב לאחר שנשלמו כל ההוראות להקמת המשכן, ואילו בתיאור הביצוע הוא נזכר במקום הראוי לו, לאחר עשיית המנורה והשולחן (לז:כה-כח), כסדר עמידתם במשכן. מאמר זה בא להציע הסבר לחריגה הזאת בהסתמך על ההנחה שבתיאור הקמת המשכן נקט הכתוב במתכוון לשון הרומזת לבריאת העולם. מורת המורים נחמה ליבוביץ עמדה על כך בהרחבה, בעקבות רוזנצויג ובובר, ופרטה שבע הקבלות: [1]

 

בראשית

הבריאה

המשכן

שמות

א:ז

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת- הָרָקִיעַ

(ועוד שש פעמים לשון 'עשייה')

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

 (ועוד כמאתיים פעם לשון 'עשייה')

כה:ח

כ:יא

כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ

וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד-ה' עַל-הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים

כד:טז

שם

וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי

וַיִּקְרָא אֶל-מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן

שם

ב:א-ב

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם

וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה

וַתֵּכֶל כָּל-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד

וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת-הַמְּלָאכָה

 

לט:לב

מ:לג

א:לא

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה

וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה

לט:מג

שם

וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד

וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ

שם

ב:ג

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי

וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה

שם

 

ההקבלה הסגנונית בין מעשה שמים וארץ לבין המשכן מלמדת שיש לחפש גם הקבלה עניינית ביניהם. [2] כמו כן יש ביניהם הקבלה מבנית, כי מלאכת המשכן מסופרת בכתוב פעמיים, בשלב התכנון ובשלב הביצוע, כפי שהדבר נעשה במלאכת הבריאה,  כגון: 'ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור'. [3]

בנוסף, מתבקשת הקבלה בין סיפור חטאו של אדם הראשון לבין חטאו של עם ישראל, משום ששני החטאים גרמו לריחוק בין האדם ואלוקיו. אדם הראשון היה שרוי בגן עדן, כביכול בקרבת בוראו, ועם החטא הוא מחביא את עצמו מפני ה' ולבסוף מגורש מהגן. אף בעשיית העגל התבטלה הקִרבה בין העם לאלוקים. במעמד הר סיני זכו ישראל לראות את כבוד ה' ושמעו את קולו, ולאחר החטא היו נזופים לפניו, ואפילו משה נטע אוהלו מחוץ למחנה (שמו' לג:ז). [4]

      מכל הכתוב כאן עולה שיש מקום לחפש הקבלות נוספות בין סיפור הבריאה לבין הקמת המשכן, וזאת גם אם אין בדעתנו לפרש את המשכן כאלגוריה לעולם או לאדם. [5] בהקשר זה משתלב היטב השינוי במיקומו של הצו על עשיית מזבח הקטרת.

      אם נניח שסיפור ההכנות למשכן רומז לתוכניות האלוקיות בטרם חטא האדם, הרי שמזבח הקטורת מרמז על המעמד שניתן לאדם בתכנית הראשונית. האדם נברא אחרון כנזר הבריאה, ולבריאתו קדמה הצהרה חסרת תקדים על ערכו ומעמדו - שנברא בצלם אלוקים, והוא שליט על כל הנבראים האחרים: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיּם וּבְעוֹף הַשּׁמַיִם וּבַבּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ" (בר' א:כו). כמו כן מודגש מיקומו המיוחד של האדם בטרם חטא: "וַיִּקּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשׁמְרָהּ" (ב:טו); שם הוא נמצא בקרבת אלוקים, ומבריאתו בצלם אלוקים משתלשל ייחוס ערך רב לחייו, ערך שאין לאף ברייה אחרת, ואיסור חמור לפגוע בו: "וְאַךְ אֶת-דּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיּד כּל-חַיּה אֶדְרְשׁנּוּ וּמִיּד הָאָדָם מִיּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דּם הָאָדָם בּאָדָם דּמוֹ יִשּׁפֵךְ כּי בּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשׂה אֶת-הָאָדָם" (ט:ה-ו). כמו כן, בשל צלם אלוקים שבו נאסר עליו לאכול מעץ הדעת, כי רק לאדם יש בחירה חופשית במעשיו.

      דברים דומים נראה באשר למזבח הקטורת. לאחר שפורטו תכניות המשכן וכליו וכן העובדים בו, נזכר המזבח כפריט אחרון, כאילו הוא תכלית עשיית המשכן. בנוסף, מזבח הקטורת מיוחד בשני עניינים המצביעים על רום ערכו: מיקומו מתואר במלים: "וְנָתַתּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפּרֹכֶת אֲשׁר עַל-אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכּפֹּרֶת אֲשׁר עַל-הָעֵדֻת אֲשׁר אִוּעֵד לְךָ שׁמּה" (שמ' ל:ו). היינו: יש כאן הדגשה כפולה של עמידתו לִפְנֵי המקום המיוחד להשראת השכינה, ואילו השולחן והמנורה העומדים באותו חלק של המשכן, ואף סמוכים יותר לפרוכת ולכפורת, עומדים מִחוּץ: "וְשׂמְתּ אֶת-הַשּׁלְחָן מִחוּץ לַפּרֹכֶת וְאֶת-הַמּנֹרָה נֹכַח הַשּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמּשׁכּן תּימָנָה וְהַשּׁלְחָן תּתּן עַל-צֶלַע צָפוֹן" (כו:לה). [6] כמו כן מודגש ייחודו של מזבח הקטורת על ידי איסורים הקשורים בו: א) איסור כפול על שימוש בו בניגוד לייעודו׃ "לֹא-תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסּכוּ עָלָיו". ב) איסור באשר לקטורת הניתנת עליו, שחיובו כרת. הקטורת היא אחת במינה ונאסר לרקוח כמוה: "וְהַקּטֹרֶת אֲשׁר תעֲשׂה בּמַתְכּנְתּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם, קֹדֶשׁ תּהְיֶה לְךָ לַה'. אִישׁ אֲשׁר-יַעֲשׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בּהּ וְנִכְרַת מֵעַמּיו" (ל: לז-לח).

      קיימת הקבלה נוספת: כל עניינו של מזבח הקטורת הוא בחוש הריח, וחוש זה נרמז גם בבריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הָאָדָם עָפָר מִן-הָאֲדָמָה וַיִּפּח בּאַפּיו נִשׁמַת חַיּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיּה" (ב:ז) - המלה "בּאַפּיו" מציינת את האיבר שהאדם נושם בו, אך גם מריח בעזרתו, וגם המלה "וַיִּפּח" קשורה לריח שנישא על גבי הרוח אל אפו של האדם, כנאמר בשיר השירים (ד:טז): "הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשׂמָיו". נוסיף לכך, שאחד מאמצעי הזיהוי המהותיים לאדם הוא ריחו, כפי שנלמד מבראשית כז:כז: "וַיִּגּשׁ וַיִּשּׁק-לוֹ וַיּרַח אֶת-רֵיחַ בּגָדָיו וַיְבָרכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בּנִי כּרֵיחַ שׂדֶה אֲשׁר בּרֲכוֹ ה'".

      נראה אפוא, שמכל כלי המשכן מתאים מזבח הקטורת לרמוז על מעמדו של האדם בעת הבריאה ואחריה. כמוהו הוא מרומם מכול בתחילה, אך בעקבות החטא הוא "נבלע" בין כל האחרים. [7] כמוהו כרוך עצם קיומו באיסורים וכמוהו הוא עומד תמיד לפני האלוקים. הדמיון שמצאנו מתעצם מכוח הקבלה לשונית ברורה - השימוש הייחודי במלה 'צלע' בשני הסיפורים באותה צורה בדיוק: "וַיִּקּח אַחַת מִצּלְעֹתָיו" (בר' ב:כא); "וּשׁתּי טַבּעֹת זָהָב תעֲשׂה-לּוֹ׀ מִתּחַת לְזֵרוֹ עַל שׁתי צַלְעֹתָיו" (שמ' ל:ד). המילה 'צלע' ביחיד וברבים נזכרת תכופות במלאכת המשכן, אך רק כאשר מדובר במזבח הקטורת היא מופיעה פעמיים עם כינוי השייכות, כמו אצל אדם הראשון.

      מכל ההקבלות בין סיפור בריאת האדם לבין מזבח הקטורת אפשר גם להבין את ייחודה של הקטורת. הקטורת נועדה מלכתחילה להיות אמצעי הכפרה העיקרי אחת בשנה. לשם כך היא ניתנת לפני ולפנים ביום הכיפורים, ובכך מרחיקה את המוות מן החוטאים. גם בשימוש ספונטאני בידי האדם המתאים, הקטורת מצילה ונותנת חיים, כמסופר בבמדבר (יז:יא-יב). ומן הצד השני, קטורת שמוקטרת שלא כהלכה - מסוכנת, והיא שהמיתה את שני בני אהרון, נדב ואביהוא (ויק' י:א-ב), ואת מאתים וחמישים האנשים, שותפיו של קורח במחלוקת (במ' טז:לה). מתח זה בין שני צדדיה של הקטורת מקביל למתח המתמיד הקיים בין גוף האדם, שהמוות אורב לו בכל רגע, לבין נשמתו בת האלמוות, שעומדת תמיד לפני אלוקיה ומבקשת להיות לו לרצון. [8]



[1]   ראו בספרה: עיונים חדשים בספר שמות בעקבות פרשנינו הראשונים והאחרונים , ירושלים תשל"ה, ע' 348 ואילך.

[2]   כבר עמד על כך ר' נחמיה במדרש המובא בילקוט שמעוני תורה פקודי רמז תיט. פרשנים נוספים עסקו בכך, ולא כאן המקום לפרטם.

[3]   יתכן שכל מכלול הבריאה הוצג פעם אחת בתוכניתו בבראשית פרק א' ולאחר מכן במימוש התכנית בשינויים בפרק ב'. כך עולה ממדרש חז"ל: פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה מ,  ד"ה: בחדש השביעי וגו'; ועוד.

[4]   אף הכנסת סיפור חטא העגל בין הוראות עשיית המשכן לבין ביצוען מתבארת יותר בהקבלה לעניין הבריאה. היה סביר יותר שנושא המשכן יתואר ברצף, ללא הפסקה, שכן אין התורה ספר היסטורי שכפוף לסדר זמנים מחייב (גם אם נפרש שמצוות המשכן ניתנה לישראל כהמשך למעמד הר סיני, כפירוש רמב"ן ל שמ' כה ולשמ' מ:לד, ובמיוחד אם נפרש שכל פרשת המשכן ניתנה לאחר החטא כדברי מדרש תנחומא תרומה ח ורש"י לשמ' לא:יח). הסדר המיוחד רומז, שכפי שהשתנה כל היקום עקב חטאו של האדם, כך המשכן שנבנה לאחר חטא העגל אינו זהה למשכן שתוכנן (ראה פירוש משך חכמה ועוד).

[5]   דיינו אם נאמר כדברי נחמה ליבוביץ בספרה (ע' 352): ה' ברא שמים וארץ וכל אשר בם שיהיו מקום מגורי האדם, וברא אותם בששה ימים וינח ביום השביעי – כן נקרא משה ביום השביעי לענן למען יראה את תבנית המשכן אשר עליו להקים, כדי שיהיה מקום משכן ה' עלי אדמות. שומה על האדם להידמות לבוראו בדרכיו ובמידותיו, והוטל עליו להיות שותף עמו במעשה בראשית.

[6]   ההבדל הלשוני הזה נשמר גם בהמשך: ראה שמות מ: ד-ה ושם: כב-כו.

[7]   בבראשית ב' מתוארת בריאת האדם כאילו התרחשה לפני בריאת בעלי החיים, ובמדרש אף מהפכים את בריאתו המאוחרת של האדם לחיסרון ולא ליתרון: "אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת; ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" (בראשית רבה, מהד' וילנא, ח, א).

[8]   לא בכדי  סבר ר' יצחק אברבנאל שמזבח הקטורת רומז להי שארות הנפש (ראו פירושו לשמ' כה).